דפי צביעה

דפי צביעה - משלי מקובלים

אותיות א - ב

……..

….

–

….

–

….

–

….

–

….

–

….

–

….

…

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- רשומות (Atom)

בן העשיר במרתף - משל בעל הסולם

~ גילוי הכלים
~ החינוך הרוחני - הכנה של שנים

~ סוף מעשה במחשבה תחילה

בעל הסולם מתאר את המצב הזה במשל על בנו של עשיר, שנכלא על ידי אביו במרתף. הבן הזה לא יודע היכן הוא נמצא ומי הוא. סביבו רק חושך, והוא סובל ייסורים מבלי לדעת למה. לאחר זמן מה מתחילים להוציא אותו לכמה דקות ביום לאור השמש. הוא מסתובב בעיר ורואה שיש אנשים אחרים, אנשים שמחים ומבלים, אבל נותנים לו רק לצפות בהם לכמה דקות, ושוב מחזירים אותו למרתף, שוב מוציאים אותו לכמה דקות, ושוב מכניסים אותו חזרה למרתף.

ואז הייסורים שלו גוברים. קודם חשב שכך מתקיימים כולם. הוא היה רגוע בקשר לישיבה שלו בחושך, ואם לא רגוע, לפחות משלים עם העובדה שכך הם החיים, ושאין יותר מכך. ברגע שמראים לאדם שיש חיים רוחניים מחוץ לחיים במרתף, מוציאים אותו לכמה דקות מהחושך והוא מגלה עולם אחר, מתחילה להיווצר לו בעיה. אז הוא קובע את המצב שלו, שנמצא בהרגשת החושך, כירידה. התחלת ההרגשה שיש הבדל בין שני סוגי חיים, באה על ידי התעוררות הנקודה שבלב.

ברגע שמתעוררת בו הנקודה שבלב, האדם מתחיל להרגיש שצריך להיות משהו אחר, שיש חיים רוחניים. ומהתעוררות הנקודה הזאת והלאה נותנים לו הזדמנות לפעול ולהוסיף ביגיעה. (הרב מיכאל לייטמן "שיחות על שלבי הסולם, כרך ד)

דָּבָר וְהִיפּוּכוֹ

ספר 'שמעתי', מאמר ל"ד: "יתרון ארץ בכל הוא"

—

יָדוּעַ, כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר מִתְגַּלֶּה

בְּצוּרָתוֹ הָאֲמִיתִית,

אֶלָּא רַק בְּדָבָר וְהִיפּוּכוֹ,

כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִתּוֹךְ הַחוֹשֶׁךְ.

–

זאת אוֹמֶרֶת, שֶׁכּל דָּבָר מַרְאֶה עַל חֲבֵרוֹ,

שֶׁדַּוְקָא עַל יְדֵי דָּבָר וְהִיפּוּכוֹ,

אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֶת מְצִיאוּתוֹ הָאֲמִיתִי

שֶׁל הַמּוּשָּׂג הַנֶּגְדִּי.

–

וּמִשּׁוּם זֶה אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג אֶת הַדָּבָר

בְּתַכְלִית הַבְּהִירוּת,

אִם אֵין לוֹ אֶת הַדָּבָר הַמַּקְבִּילוֹ.

–

לְדוּגְמָא, אִי אֶפְשָׁר לְהַעֲרִיךְ וְלוֹמַר,

שֶׁהַדָּבָר הוּא טוֹב,

אִם אֵין כְּנֶגְדּוֹ אֶת הַדָּבָר הַמַּרְאֶה עַל רַע.

וּכְמוֹ כֵן -

מַר וּמָתוֹק,

שִׂנְאָה וְאַהֲבָה,

רַעֲבוֹן וּשְׂבִיעָה,

צִימָאוֹן וּרְוָויָה,

פֵּירוּד וּדְבֵיקוּת.

אוֹת ה - הַסְתָּרָה

אֵין הַסְתָּרָה מִצַּד הָאוֹר, יֵש הַסְתָּרָה מִצִּידִי.

הָאוֹר וְהָרָצוֹן הֲפוּכִים זֶה לְזֶה, לָכֵן הָהֶאָרָה שֶל הָאוֹר מוֹפִיעָה בָּרָצוֹן כְּהַרְגָּשָה שֶל הַסְתָּרָה.
אֲבָל הָאוֹר לְעוֹלָם אֵינֶנוּ נִסְתָּר, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי מַסְתִּיר אוֹתוֹ בָּרָצוֹן הֶהָפוּך שֶלִי.

**-

נִכְנְסָה אוֹת ו', אָמְרָה לְפָנָיו: "רִיבּוֹן הָעוֹלָם, טוֹב לְפָנֶיךָ לִבְרוֹא בִּי אֶת הָעוֹלָם, שֶאֲנִי אוֹת מִשִּמְךָ". אָמַר לָה: "וָאו, אַת וְה' דַּי לָכֶן, שֶאַתֵּן אוֹתִיוֹת מִשְמִי, הויה, שֶאַתֶּן בְּסוֹד שְמִי, וַחֲקוּקוֹת וּמְפוּתָּחוֹת בִּשְמִי, לֹא אֶבְרָא בָּכֶן אֶת הָעוֹלָם". אֶלָּא הַו' חָשְבָה שֶהַי' נִדְחֵית מִטַעַם שֶקוֹמַת הַו' גְּבוֹהָה יוֹתֵר, וְרָאוּי שֶיִבְרָא הָעוֹלָם בְּמִידָתָהּ, בְּקוֹמַת ו"ה שֶל הויה. (ספר הזוהר(