הרחבה למשל

הרחבה

משל בן העשיר במרתף

* ההתפתחות הרוחנית רק בניגודים - אור וחושך

* החינוך הרוחני - יגיעה שנים רבות
* סוף מעשה במחשב תחילה
* על גילוי הכלים

קליפ מרתק "חינוך במרתף"

ערוץ "דרגת אדם"

במקום חינוך של "קח חבוב עוד אלף שקל ולך תבלה תקרע את הכבישים", ולמחרת לתת פי עשר, אחרת הבן אדם לא מרגיש שהוא חי. צריך לבנות לנו מרתף ולהכניס לשם את הבן האהוב, למרות שהעליון סובל פי כמה וכמה ממה שהבן היקר סובל במרתף.

* * * * *

"בעל הסולם כתב משל שנקרא "משל על בנו של העשיר במרתף החשוך". במשָלים האלה, אנחנו לומדים את התנהגות הבורא. למה כל כך רע לנו אם הבורא הוא טוב, כמו שאומרים המקובלים, שמגלים אותו. אבל אצלנו הכל הפוך. ואיך נתחיל לגלות אותו כטוב, עד כדי כך שנרגיש את עצמנו בעולם אין סוף. בחיים נצחיים, זורמים, בלי התחלה ובלי סוף, ממש כמו שאומרים על הנשמות. איך אנחנו בחיים האלו, יכולים להיות במצב כזה. (הרב מיכאל לייטמן, הרצאה 23.01.07)

* * * * *

אל תפחדו מחשכת המרתף
לאחר הרבה שנות יגיעה,
מתגלה היציאה מהמרתף לעולם גדול ומואר

"..התינוק נולד בעולם הגדול הזה, אבל אנחנו מקטינים עבורו את כל העולם למידות של לול קטן, ובמקום אוכל עשיר מאכילים אותו בדייסה, לא נותנים לו שום דבר, חוץ מצעצועים - כדי שהוא יגדל בהדרגה ויתפתח בצורה הנכונה.

בעל הסולם מביא במכתבו לתלמידיו דוגמא עוד יותר אכזרית: מרתף חשוך (העולם שלנו), שבו גדל בנו של המלך (שאותו בחר הבורא כדי לקרבו אליו), וב"מרתף" הזה (הרגשת החושך של העולם שלנו), אנחנו (בצורה רוחנית) גדלים.

מידי פעם מרשים לנו לצאת ממנו לזמן מה (פתאום אנחנו מרגישים את העולם שלנו נוצץ). ואנחנו מרגישים כאב על המאמצים הרוחניים חסרי התוצאה. כך הבורא דוחף אותנו להחלטות יותר אמיצות, להתעלות מעל עצמנו.

ואחר כך פתאום, רק לאחר הרבה שנות יגיעה, מתגלה היציאה מהמרתף לעולם גדול ומואר - לא לאותו עולם, שהוציאו אותי אליו, ואני לפעמים קינאתי באלו המסוגלים ליהנות ממנו, אלא לעולם של אור.

ואז אני רואה, שלשווא קינאתי בהם, במי שנראו לי כמצליחים - ולמעשה אין להם שום דבר. ואני, במשך כל חיי "במרתף החשוך", עם לומדי חכמת הקבלה ובעבודה בקבוצה, סיימתי את שלב ההכנה הזה ויצאתי אל האור.

* * * * *

המערכת כולה קיימת, רק הוא עצמו נמצא בקהות חושים

בעל הסולם מדמה את מצבנו למצבו של אדם שנמצא במרתף מלא כל טוב, שאין בו אור. הוא לא רואה ולא יודע מה יש סביבו. הוא שרוי בכל טוב, אבל לא יכול להשתמש בו, הוא לא חי. כמו חולה, שנמצא באי הכרה. הוא נמצא בעולם הזה, בעולם מלא, אבל הוא נמצא באי הכרה. המערכת כולה קיימת, רק הוא עצמו נמצא בקהות חושים.

* * * * *

אני רוצה שהבן יבין אותי

".. הבורא הינו מושלם, טוב וכל יכול, אז הוא נהנה מאיתנו וממצבנו, אחרת הוא היה משנה אותו!

אם אני, כאבא, מסתכל על הבן הקטן שלי ומרוצה ממצבו, ואחר כך מסתכל עליו מצידו, ורואה עד כמה הוא לא מרוצה, כלומר אני מרוצה ממנו, ואילו הוא לא מרוצה ממני, אז איפה כאן הבעיה?

הבעיה היא בכך, שהבן שלי לא מבין אותי. נניח, שאני מכריח אותו ללמוד או לעשות עוד משהו, כדי לפתח אותו. זה לא מוצא חן בעיניו. התהליך הזה מדכא אותו ומעיק עליו: החיים קשים, העבודה, הלימודים, הלידה וחינוך הילדים וכולי. הוא לא רואה בשביל מה כל זה, לאן זה מוביל.

ואילו אני, בהביטו עליו, מרגיש מראש מה יהיה לו מכל זה ולכן מרוצה ממצבו, אף על פי שרע לו עכשיו. הכול נמדד כלפי המטרה.

נשאלת השאלה: "למה הבורא ברא הכול בצורה כזאת, שאנחנו לא נימצא מייד במצב המושלם?!".
אבל הרי גם בעולם שלנו אני לא יכול מייד להציב את הבן שלי במצב מושלם. אני רוצה שהוא יכיר את החיים, ירגיש אותם בכל מיני האפשרויות, השינויים, יבין אותם וייהנה מהם. בכל מקרה צריך להתנסות ולחוות הרבה, כולל גם את הדברים הרעים שהפוכים למושלם והטוב עצמו."

כלים מוגבלים של ילד

תחילה הבורא הסתיר את כל הדברים שמהם אפשר ליהנות בְפוֹעל. כי אם מראים לילד קטן, כסף, זהב, אבנים טובות ויהלומים, הוא ישחק איתן כמו עם אבנים רגילות ולא יותר מכך. כלומר לפי הבנתו, אין לו כלום, למרות שעולם ומלואו קיים בתוך המרתף שלו.

אבל המרתף עצמו לא קיים, אלא רק נראה לו, שכל חייו הוא שרוי במרתף, עני וחסר כל. וזאת מפני שעדיין אינו מסוגל להבחין במה שיש לו, שהוא מעבר לכל המשוער. (הרב מיכאל לייטמן 28.09.06)

הכנת ההרגשה
הכלי צריך להיות מותאם לאור, לגילוי

"לומדים בחוכמת הקבלה שכל המדרגות, כל המצבים, מהמצב הנוכחי ועד לעתיד לבוא, עד אחרי גמר התיקון ("לעתיד לבוא" זה אחרי גמר התיקון), הם מצבים שכבר עתה אנו נמצאים בהם, הם מצבים קיימים, ועלינו רק לחוותם בזה אחר זה. אנו יכולים לעבור דרכם רק על ידי כוח התנועה, שהוא האור המתקן וממלא אותנו בכל שלב ושלב - וזאת ההתקדמות. והאור הזה פועל עלינו בלי שום התערבות מצדנו. גם הבקשה לאור שיבוא ויתקן אותנו היא בקשה מיוחדת שאיננו יכולים ליצור אותה בעצמנו, כי איננו יודעים מהו האור, למה להימשך, למה להשתוקק ולמה להגיע.

האדם צריך רק לשים לב מה קורה איתו, מה הבורא רוצה ממנו, מה הבורא מפעיל עליו כרגע. זאת אומרת, להיות רגיש רק למגע שלו עם האלוקות.

[...]

אך שוב נשאלת השאלה, מאין יידע על כך האדם, אם הדבר הטוב הנסתר? בעל הסולם מספר משל העוסק בנושא, על בנו של עשיר, שאביו כלא אותו במרתף חשוך בלי כלום, ורק שלשלו לו מלמעלה קצת מזון. הבן מקלל את אביו, ורואה בו איש אכזר שהרס את חייו. כשסוף סוף מתחילים להוציא אותו לרחוב, להראות לו שיש חיים אחרים בחוץ, מצבו הנפשי מחמיר והוא לא מבין מה קורה לו. הוא מרגיש האדם המסכן עלי אדמות. מצבים כאלה בדיוק גם אנו עוברים.

וכך חולף הזמן והאדם לאט לאט לומד ממצבו. מה זה "לומד"? אחרי שלבו שבור במשך עשרים שנה מביאים לו אור למרתף, ואז הוא מגלה את כל האוצרות שהשאיר לו שם אביו. הוא מתחיל להבין שהכול נעשה בשבילו. ולמה היה שרוי בצער עשרים שנה? כי בזמן קצר מזה הוא לא יכול היה לעכל את כל עושרו. עכשיו הוא יכול. הכלי צריך להיות מותאם לאור, לגילוי." ("שיחות על שלבי הסולם", כרך א, שיחה (11.6.02) על מאמר: "מהו 'אין קדוש כה', כי אין בלתך', בעבודה")

יתרון אור מהחושך

מצב הנברא הוא "סוף מעשה במחשבה תחילה"

מצב שאין בו שום שוני בין התחלה וסוף ואמצע

"המציאות שאדם נמצא בה, היא מציאות קבועה, מחוץ למה שהוא יכול להרגיש. יש בורא, יש נברא. בורא ונברא שרויים במצב הקבוע, המושלם, שאין יותר, ואין פחות, ואין משתנה. הבורא, כשרצה להטיב לנברא, ברא אותו במצב המותאם בדיוק למדרגת הבורא. וכל השינויים בהרגשת הנברא, איפה הוא נמצא, הם רק בהרגשה הפנימית של הנברא.

בעל הסולם מדמה את המצב הזה לאדם שנמצא בחוסר הכרה ולאט לאט נכנס להכרה, או לאדם שנמצא במרתף חשוך ולאט לאט מדליקים לו אור, ואז הוא רואה מה יש במרתף. והמרתף ממקום סגור, חשוך, מלא טינופת, שאין בו שום דבר טוב, הופך להיות מקום מושלם ומלא כל טוב.

ההרגשה הזאת תלויה רק בהכנת הנברא, באופן שהוא מכוון את עצמו למצב שכבר קיים. המצב הקיים נקרא "בורא". המצב שבו נמצא הנברא הוא "סוף מעשה במחשבה תחילה", מצב שאין בו שום שוני בין התחלה וסוף ואמצע." (שיחות על שלבי הסולם", כרך ב, שיחה 24.7.02 על מאמר "כל מי שרוצה לעורר דברים שלמעלה")

* * * * *

"רואה כל זה שרחמי אב הם, ולא כלל אכזריות ח"ו."

כאשר ה"אבא" מתגלה לאדם, הוא מתגלה על ידי הנר קטן. לאחר מכן האדם מגדיל את הנרות, כי הוא לא מקבל מהאבא יותר מהניצוץ הקטן הזה, ואת כל היתר הוא מוסיף מתוך הכלים שלו. הניצוץ הזה נקרא "נקודה שבלב", שהתפתח עד המגע הראשון עם האבא, עם הכוח עליון, הנקודה הזאת היא "חלק אלוה ממעל", היא לפי הטבע של הבורא. וכל היתר, מעל הנקודה הוא מתחיל לפתח מעצמו, על פני כל הזדונות, כל החושך, המצטרפים לניצוץ. ואז האדם מתחיל להכיר עוד ועוד בחסדי האבא, באהבה שלו. (28.09.06)

* * * * *

דווקא התרחקות, מרחק, מביאים עצמאות

"בעל הסולם מספר על הילד שנמצא במרתף, אמנם שהוא בן של מלך והכול בשבילו, אבל הילד לא רואה, לא מרגיש, לא יכול להבחין שהוא נמצא בארמון של המלך, אלא נראה לו שהוא נמצא במרתף חשוך, שחור ומלא בעיות וצרות. אבל כשהוא מתקן את החושים שלו, אז רואה שֶמה שנראה לו בחושים המקולקלים כמרתף חשוך, עכשיו זה ארמון המלך ומצבו שלם.

אנחנו צריכים לעבור כל מיני התפעלויות, התרגשויות, גם שליליות וגם חיוביות, כדי לבנות מהן, מזה כנגד זה, מזה על פני זה, בבירורים ביניהן, בכל מיני התכללויות, ולבנות בסך הכול את התפיסה הנכונה שלנו. כדי שנבדוק את המצב שאנחנו נמצאים בו, כמו שכתוב, "ואכלת ישן נושן", ששום דבר לא משתנה אלא בסך הכול משתנה הנברא בתפיסה שלו, ואז לפי זה אדם מגיע לקביעת המצב לנכון.

וכל החושים שהוא בונה, בונה אותם כמו שכתוב, "ממרחק תביא לחמה", מהתרחקויות, מיציאות. שבסך הכול, ככל שהוא מתנגד, יוצא, מבולבל, מרגיש מצבים בלתי נעימים, בלתי מובנים, הוא בונה מזה את העצמאות שלו. דווקא המרחק מביא עצמאות, התרחקות. ואם הוא מדלג על ההתרחקות הזאת ומתקרב למרות הרגשת ההתרחקות, אז נקרא שבונה בזה את ה"הכרה" שלו, ה"הבנה" שלו, ה"הצדקה" שלו במצב. ואז ההתרחקות נשארת כקניית מידה, כגודל החוש שקנה ברגש ובשכל, ועל פני ההתרחקות בונה את ההרגשות שלו, ההבחנות שלו, בירורים." (הרב מיכאל לייטמן 29.08.11)

משל של בעל הסולם על בן העשיר במרתף
סעודה 21.01.05

לשמיעת קובץ אודיו לחץ על התמונה

"מה רוצה כאן לרמז בעל הסולם? מה הוא אומר? שעל ידי זה שיושבים במרתף, אז מכין את עצמו נכון לקבל את כל הרכוש. כי אם היה מזַמן לו רכוש קודם, לא היה יכול לקבל אותו כמו שצריך. היה מבזבז כמו שכל אלו שנמצאים בעיר.

גם להם הבורא נותן אותו רכוש, אבל הם אומרים, במקום להיות במרתף, במקום לקבל חינוך ולהעריך את הדברים.. ולכן אמנם ששמחים ועליזים, שמי שלא רואה את הנולד אז כאילו מקנא בהם. ורק מי שמגיע לזה שזוכה אחרי שהייתו במרתף להגיע למצב שהוא מגלה את ההון שהכין לו הבורא, אז מרגיש עד כמה שמציאתו במרתף היא הייתה דווקא גורמת לו את הכלי, לרכוש את ההון הזה.

כמו בשיר שהכל זה בניית הכלי "יברכך ה' מציון". מה זאת אומרת "מציון"? דווקא בחושך שמוציא אותך מהדרך בזה הוא מברך אותך. ומה כתוב שם הלאה?

[...]

שמכל הדברים האלה נולדים, מהכנות האלו, תפיסות חדשות, מצבים חדשים, שנקראים בנים ובני בנים, לעורר אותם כבר "כי טוב". זאת אומרת, הכל תלוי בהכנת הכלים. בכל השירים, בכל מה שכתוב בתורה, התורה כותבת דווקא על יציאה מהרוחניות, מהדחייה על הדברים שאדם צריך ללכת מעליהם לקראת המטרה. ואז "שלום על ישראל". (הרב מיכאל לייטמן)

גילוי

"חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם"

ביאור על "ההסתר והגילוי של הבורא"

"גם במצבו הנוכחי האדם נמצא בעולמו של הבורא. אלא שנמצא במצב שבעל הסולם מצייר אותו כבן מלך שנמצא במרתף חשוך, או כבן אנוש שהוגלה למקום נידח, ושכח את מקור מוצאו ("עבירה כנגד המלוכה"). ומקום גלותו נראה לו כל עולמו, כאילו נולד וגדל בו. כך האדם בעולמנו, שנמצא באותו מקום ורק חסר לו גילוי ההשגחה.

אם בעולמנו זה, על כל המערכות שבו: אדם, חברה, בית, עבודה, עולם, תתגלה השגחת הבורא, אז מתוך הטבע האדם יראה את כל המציאות בצורה מתוקנת. בפעולות עצמן לא ישתנה דבר, אלא האדם יראה את בעל הבית שמאחורי הפעולות, את הקשר בין כל המקרים בעולמנו, שהמקור לכל המקרים והפעולות הוא הטוב המוחלט. זה נקרא גילוי ההשגחה. ומתוך הגילוי הזה, האדם יצדיק את כל מה שקורה בעולמו של הבורא, ומתוך ההכרה הזאת ידבק בו. והבורא מתגלה לו כטוב ומטיב לכל נבראיו, בכל צורות הטבע ובהתאם לרצונם."

[...]

כל ההרגשה, כל ההשגה, היא רק כלפי הנברא המשיג. כפי שבעל הסולם כותב בשירו:

"הבהיר! ומן שחקים מזהיר

שמה: מבפנים לפרכת המסך.

סוד צדיקים שמה מתבהר!

ויאירו יחדיו האור והחושך - הכלים יהיו דומים לאור

טוב מאד, לחקור מפעליו, - את השגחתו עלינו

ואליו הזהרו משלוח יד - שהחקירות יהיו רק בעל מנת להשפיע

אז תשמעוהו, וכה תפגשוהו,

במגדל עוז, שם המיוחד.

ויערב לכם דבר אמת,

לדבר דבר בלי בר. - כל מה שנראה קודם כרע, כגרוע, כלא מוצדק

וכל שאתם תחזו לכם, - בכלים המתוקנים

עיניכם תראנה ולא זר"!

הכול מתגלה רק כלפי האדם, שתיקן את הכלים שלו, ולא כלפי מישהו אחר. ואי אפשר להסביר לאחר. כי מה שהאדם מרגיש, רק הוא מרגיש.

אין יותר מה לגלות בעולם, אלא רק את השגחת הבורא עלינו. גילוי ההשגחה הוא שמשנה לאדם את תפיסת המציאות. ומידות ההשגחה, מידות גילוי יחס הבורא כלפינו, נקראות השגת העולמות העליונים, הרוחניים. עד שכל העולמות, אותן העלמות, הסתרות של ההשגחה, נעלמים, ונשאר "אין סוף": יחס הבורא המתגלה כ"טוב ומטיב לרעים ולטובים", כ"אהבה חלוטה" בלתי מוגבלת, יחס שאליו כולנו צריכים להגיע. ("חוכמת הקבלה על פי בעל הסולם", "ביאור על ההסתר וגילוי של הבורא")

מי שלא הולך בעצת רשעים

"שיחות על שלבי הסולם", כרך ב

שיחה (3.7.02) על מאמר "אין עדה פחות מעשרה"

"המציאות בכללותה כוללת בורא ונברא. והנברא חייב לגלות בעצמו את מעמד הבורא, את השלמות והנצחיות, אחרת לא יהיה לו כלי להרגיש וליהנות מהמצב הזה. מה שאנו צריכים בעצם הוא גילוי הכלים.

זהו מצב נתון, ואנחנו חיים בו. המצב שלנו דומה, לפי דברי בעל הסולם, לאדם שנמצא במרתף חשוך, שבו שוכנים כל האוצרות, כל התענוגים, כל מה שהוא צריך, ואף מעל ומעבר למה שהוא יכול לייחל לו. אלא שחסר במרתף אור. כך ניתן לומר על האדם שחסר לו כלי כדי לראות ולהבין את המצב שבו הוא נמצא. את הכלי הזה אפשר לגלות רק אם יש חיסרון אליו, דווקא למצב הזה. אם הכלי הוא לדברים אחרים, האדם לא יכול לגלות ולהתמלא במעמד שהבורא חשב עליו כטוב ומיטיב.

לכן, אדם שעוסק בעבודה רוחנית, שבא להשתוות הצורה עם הבורא, נקרא "מי שלא הולך בעצת רשעים". למה הכוונה? שכל הזמן מגיעים לאדם "רשעים", כלומר, מתעוררים בתוכו רצונות לא מתוקנים. ובכל פעם הוא בוחן אותם ולא הולך בעצתם. האגו שלו כל הזמן בוער בתוכו, ודווקא לפי עזר כנגדו, הוא כל הזמן מבקש לעדכן את המעמד שלו כלפי הבורא, וכך הוא גדל ומתפתח בעבודה הרוחנית.

תהליך זה נמשך עד שהאדם מלקט את כל רצונותיו לרצון אחד, גדול ומשמעותי המכוון לכיוון אחד, וזה נקרא שהוא מגיע לתפילה אמיתית מ"עומקא דליבא" - מעומק הלב. ב"עומק הלב" - הכוונה היא שאחרי שהאדם מכיר את הפנימיות של כל רצונותיו, ומכוון אותם כדי שאלה יסייעו לו לרכוש כלים דהשפעה, כדי להגיע להשוואת הצורה עם הבורא, אז יש לו רצון אחד ושלם".

מונחים - "בן העשיר במרתף"

"העשיר" - העשיר הוא הבורא, המלך. (שיעור 28.09.06)

"בן העשיר" - הוא הנברא, שעדיין מרגיש את עצמו ההיפך מבן מלך. כי בן מלך, זכאי להיות באוצר המלכות, בארמון המלכות, הוא זכאי לכל מה שיש לאביו, הוא זכאי לִרְכּשׁ את האבא, להיות כמוהו. אלא שכאן הבן מגלה את עצמו כהפוך לגמרי. הוא לא כמו האנשים הרגילים ואפילו לא כמו שרים, או שאר האנשים הנמצאים בארמון, אלא הוא נמצא במרתף, במצב פחות מכל אדם רגיל במדינה.

מצד אחד, האדם נמצא במצב הגרוע ביותר, ומצד שני מגלה שהוא בן מלך. כלומר הוא מגלה שיש בורא שברא אותו, אבל הוא רואה מה הבורא עשה איתו, ואין גרוע מכך. כל המלחמות, השחיתויות, הייסורים, אי הצדק שקיים בעולם, הכל בא מהבורא. וכאשר כל זה מתגלה לעיניו, והוא מסתכל על זה, אז הוא אינו רוצה להיות בן לאבא כזה. לפי ההבנה והתפיסה שלו, הבורא הוא הגרוע ביותר, כי אם האדם משייך לבורא את כל המעשים הללו, אז הבורא הוא הגרוע ביותר.

לכן האדם שואל, האם לזה יקרא להיות הבן שלו, תראו מה הוא עשה לי? כאשר קודם לא הרגיש כ"בן" אז הוא חי בסדר בעולם הזה, ולא הצטער כל כך, היה כמו כולם, כי צרת רבים חצי נחמה. אבל עכשיו הוא כבר לא "רבים", עכשיו הוא מתחיל לגלות שהוא נברא על יד הבורא, שהבורא קיים, ואז מצבו נעשה גרוע יותר, כי הוא לא יכול להצדיק את הבורא כמקודם. (שיעור 28.09.06)

"כסף" - מלשון כיסופא, מסך. שמכסים את הערך שיש בפנים, ובמידה שיודעים מה לעשות עם הכסף, ניתן לחזור לאותם התענוגים, לאותם גילויי האורות, לאותה תזמורת, לאותן התמונות והארמונות שיש למלך.

המלך הפשיט את הדברים, והפך את כל התענוגים לחסרי ציור, ובצורה כזאת, ובצורה נסתרת נוספת, מסר אותם לבנו. במידה שהבן יכול לגלות את הכלים האמיתיים, אז יוכל לשחזר מה שהיה לאביו. להגיע לאותו מצב כמו אביו.

אם כן עומדים לפנינו כל התענוגים, אך הם מופשטים. עד שלא יהיו לנו כלים, שׂכל, לראות אותם בדיוק כמו אצל המלך. (הרב מיכאל לייטמן 26.9.06)

"מרתף חשוך" - העולם שלנו, הרגשת החושך של העולם שלנו

"אנחנו" - בצורה הרוחנית גדלים מידי פעם מרשים לנו לצאת ממנו לזמן מה (פתאום אנחנו מרגישים את העולם שלנו נוצץ). ואנחנו מרגישים כאב על המאמצים הרוחניים חסרי התוצאה. כך הבורא דוחף אותנו להחלטות יותר אמיצות, להתעלות מעל עצמנו.

ואחר כך פתאום, רק לאחר הרבה שנות יגיעה, מתגלה היציאה מהמרתף לעולם גדול ומואר - לא לאותו עולם, שהוציאו אותי אליו, ואני לפעמים קינאתי באלו המסוגלים ליהנות ממנו, אלא לעולם של אור. ואז אני רואה, שלשווא קינאתי בהם, במי שנראו לי כמצליחים - ולמעשה אין להם שום דבר. ואני, במשך כל חיי "במרתף החשוך", עם לומדי חכמת הקבלה ובעבודה בקבוצה, סיימתי את שלב ההכנה הזה ויצאתי אל האור.
-
"בריאות" - פירושו תיקון. כלומר, לצורך התיקון, שיוציאו אותו העירה.

"עשרים שנה" - זו מידה שלמה. אדם שנולד ועד שהוא מגיע לגיל עשרים, הוא עובר שנתיים יניקה, ואחר כך תשע שנים ויום אחד, י"ג שנה ויום אחד ואחר כך מגיע לעשרים.

"עשרים שנה" נקרא שהוא כבר שולט בכל הרצון שלו ומוכן להשתמש בו בעל מנת להשפיע. 13 שנה זה עדיין לא אדם, כי מגיל 13 ועד עשרים הוא רק רוכש אומנות איך לעבוד במה שנקרא, "מקרקעין" זאת אומרת, בכל הרצונות, רצון, זה ארץ, קרקע. מעשרים שנה והלאה זה אדם.

[...]

אם אני באמת רוצה להיות עשרים שנה במרתף, אני צריך להיות בצער, "חיי צער תחיה". מה זאת אומרת? אני צריך לשאול, מה המטרה? תכונת ההשפעה. איפה היא? מתי אני אקבל אותה? מתי אוכל להשפיע לאחרים? מתי אני אדאג לאחרים יותר מאשר לעצמי? מתי אני אתעלה מעל האגו שלי? האם זה נקרא "רוחניות", שלא יהיה לי כלום, שיהיה לי רק בשביל אחרים, ואני אהנה דווקא מזה שאני בצורה כזאת נמצא בעולם? ממה אני אהנה?

זאת אומרת, אם אני נמצא באמת בבירור, מה עומד לפני, אני נמצא במרתף. ועוד ודאי שאני לא מבין איך זה טוב ומיטיב. אומרים לי, אתה צריך להיות בשמחה בתהליך הזה, ובקשר עם הבורא הטוב ומיטיב, ולהשתדל להיות איתו באהבה, ביחס יפה ונכון, איזה יחס יפה ונכון? אני מקלל אותו.

אז אני מרגיש את עצמי במרתף, שאני ממש מקלל את אבא שלי. איזה מלך? מה הוא עשה? למה להרע כל כך? ולכן אם אדם עובד באמת בצורה נכונה, שלא בורח מבירור של המצבים שהוא עובר, אז יש לו מה להגיד, אז זה באמת מרתף, ועשרים שנה. אבל אלה בירורים. שמשתדל ללכת למעלה מהדעת, ובתוך הדעת כך מרגיש. עד שנתן יגיעה מספקת והפך את החושך לאור. (הרב מיכאל לייטמן 11.07.11)

ברוחניות "עשרים שנה" נקרא שהוא גדול בשלמות. יש גיל שלוש עשרה, שנקרא "בר מצווה". בגיל בר מצווה הוא יכול להיות בעל הבית על עצמו, אבל לא על הרכוש מחוץ לו, מה שנקרא בתורה, שהוא עוד לא ראוי "להתעסק במקרקעין". קרקע זה הרצון הבסיסי, והוא עד גיל עשרים. הדרגות האלו הם ברוחניות, מגיל רוחני עשרים והלאה, כבר יכול גם לזה. לכן בעל הסולם אומר כאן עד גיל עשרים שנה. (23.01.07)

"וכשימלאו לו עשרים שנה, אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת."

הוא עדיין אינו יודע זאת, כי הוא קטן. לשרים ולשומרים נאמר לעשות כך, אבל הוא אינו יודע זאת. הוא רק יודע שאין יותר גרוע ממצבו.

המשל מדבר על אדם שמתחיל לגלות, שהוא נמצא במערכת של התפתחות פנימית. הוא שואל, מהי ההתפתחות, מה אביו עושה לו, מהי הבריאה, בשביל מה היא? זה מה שמרגיש אדם שמתחיל באמת לגלות את עצמו, בתחילת הדרך של התיקון, שמתחיל להיות בן למלך. זה המצב שבו הוא מתחיל, ורואים עד כמה שהוא קשה. לכן "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה", מי מסוגל? טוב יותר להיות כמו כולם.

"נר" - "נר נקרא אור השכל, המוח, היכולת לראות את מצבו בצורה האמיתית מתוך הרוחניות ולא מתוך הגשמיות." (11.07.11)

"לא צריך יותר מנר אחד, זה מספיק לו כבר. זאת אומרת, ניצוּץ קטן מלמעלה, והיתר כבר מתוך ההבנה, מתוך ההשגה שלו, מתוך כך שסבל, שהיה במאמץ, הוא כבר יכול להכפיל את אור הנר בשֶׂכל שלו, בהבנה שלו, ואז הכל ברור לו." (23.01.07)

"לטובתו" - "רק אז הבין את אביו, שהוא רחמן אמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו," "לטובתו" נקרא, שהשקים נמצאים ובהם המרגליות והמטבעות, הכל קיים. מה שהיה חסר לו, היא מידת הייסורים שקיבץ בתוך עצמו, והנר שעכשיו קיבל מאבא. שניהם, זה כנגד זה, נר וייסורים, הם אלו שהיו חסרים לו. וכעת על ידי שניהם, נר וייסורים, הוא מתחיל לראות את אותה המציאות, את אותו המרתף, את אותם שקי הזהב והאבנים כדבר המושלם. שלא חסר לו דבר, יש לו עכשיו כוחות ויכולות, הכל.

"לצאת חופשי מהמרתף" - כי עכשיו יש לו כוחות, יש לו שכל, יש לו רגש, יש לו השגה כיצד להתמודד עם כל המציאות. להיות כבן לאבא.

[...]

גם אנו מרגישים כך כעת. אם נדבר עם העשירים החיצוניים, נראה עד כמה הם רצים לרכוש עוד ועוד, כי מה שיש לאדם הוא מרגיש אותו כאפס. האדם מרגיש טעמים, רק בהבדל בין אורות לכלים, במקום שבו מתגלה הניגוד בין האור לכלי. את הניגוד הזה האדם מרגיש כחיים, כתענוג, בכניסת התענוג לתוך החיסרון.

לכן הבן יכול עכשיו להחזיק את המצב הזה, ומשום כך הוא העשיר מכולם. כי על ידי היותו דומה לאבא, הוא לא כמו אלו שנהנים לשבת בחוץ בפאב עם בירות. הוא לא מקנא בהם כפי שהיה מקנא, על זה שהם עושים חיים רגילים, בעוד הוא במרתף. כעת הוא קיבל כוחות להחזיק תענוגים ללא גבול, על ידי החכמה הזאת שקיבל מהנר במרתף. הניגוד הזה, נר ומרתף, נשאר בו, ועליו הוא תמיד נשען, כדי ללכת ולהשתמש בכל הזהב והכסף. (28.09.06)

קטעים נבחרים משיעורים

שיעור (11.07.11)

"כתבי בעל הסולם", עמ' 714, אגרת כ"ה

"הא למה זה דומה: לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד רך בשנים. ויהי היום והעשיר נאלץ היה לנסוע למרחקים לתקופה של שנים רבות. וירא העשיר שמא בנו יפזר את רכושו בענין רע.

ע"כ התחכם, והחליף את רכושו באבנים טובות ומרגליות ובזהב. וכן בנה מרתף גדול עמוק באדמה, והטמין בו את כל הזהבים והאבנים הטובות והמרגליות, וגם את בנו הכניס שם.

ויקרא לעבדיו הנאמנים לו, ופקד עליהם שישמרו את בנו שלא יצא מן המרתף, עד מלאות לו עשרים שנה. ובכל יום יורידו לו מכל מאכל ומשקה, אך בשום אופן לא יורידו לו אש ונרות. ושיבדקו את הקירות מכל סדק שלא יפלו שם קרני השמש. ולמען בריאותו יוציאו אותו מן המרתף בכל יום למשך שעה אחת ויטיילו אתו בחוצות העיר, אבל בשמירה מעולה שלא יברח, וכשימלאו לו עשרים שנה, אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת.

מובן שצערו של הבן היה עד אין קץ, ומכ"ש בעת שטייל בחוץ, וראה שכל הנערים אוכלים ושותים ושמחים בחוצות, בלי שמירה ובלי זמן קצוב, והוא נתון בבית כלא, ורגעי אורה ספורים לו, ואם היה מנסה לברוח מכים אותו בלי חמלה. ויותר הוא נדאב ונדכא בשמעו שאביו בעצמו הסיב לו כל היגון הזה, כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו. כמובן שחושב, שאביו הוא האכזר הגדול מכל האכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת.

ביום שמלאו לו עשרים שנה, שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו, לקח הנער את הנר והתחיל להסתכל מסביבו, והנה מה הוא רואה, שקים מלאים זהב וכל סגולות מלכים.

רק אז הבין את אביו, שהוא רחמן אמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו, ומיד הבין שבודאי העבדים יניחו לו לצאת חפשי מהמרתף, וכן עשה, יצא מהמרתף, וכבר אין שמירה, אין עבדים אכזריים, אלא הוא עשיר נעלה על כל עשירי ארץ.

והנה באמת אין כאן חדוש ולא כלום, כי איגלאי מילתא [מתגלה הענין] למפרע, שעשיר גדול היה כל ימיו, אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון, המדוכא בשאול תחתית כל ימיו, ועתה ברגע אחד התעשר בהון עצום, ועלה "מבירא עמיקתא לאיגרא רמה [מבור עמוק לגג גבוה]". ומי יוכל להבין את המשל הזה? מי שמבין אשר "הזדונות", הם הם המרתף העמוק בשמירה המעולה שלא לברוח משם. ואתמהא, אם אתה מבין את זה.

ובזה פשוט הוא, שהמרתף והשמירה המעולה כל אלו המה "זכיות", ורחמי אב על בנו, שבלי זה לא היה לו מציאות כלל בשום פנים, שיהיה עשיר כאביו, אבל "הזדונות" המה "זדונות ממש". ולא "שוגגין". ולא "אונסין מפי הדבור". אלא, טרם ששב אל עשרו, שולט הרגש הנ"ל, בכל מלואו ומובנו, אבל אחר ששב אל עשרו, רואה כל זה שרחמי אב הם, ולא כלל אכזריות ח"ו.

וצריך להבין שכל קשר האהבה של האב ובן יחידו הנ"ל, תלוי בהכרת רחמנותו של האב על הבן בדבר עניני המרתף והחשכות והשמירה המעולה, כי טרחא גדולה וחכמה עמוקה, רואה הבן ברחמי אביו האלו.

גם בזהר הקדוש, דברו מזה, ואמרו שהזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו, כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא"ז אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה, ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א"ז."

המשל הזה מביא לנו תמונה של המצב שאנחנו נמצאים בו, לכן קשה להוסיף עליו עוד משהו. זאת אומרת, יש מצב אמיתי, שהוא היחיד שנברא, מלכות דאין סוף במצב ה-א', כמו שמסביר בעל הסולם ב"הקדמה לספר הזוהר". ואנחנו נמצאים במצב הזה, בצורה השלימה, המלאה. זה המצב היחיד שהבורא ברא, כי טוב ומטיב לא יכול לברוא אחרת, אלא אנחנו צריכים עכשיו להשיג את המצב הזה. וכדי להשיג אותו חסרים לנו כלים, רגשות, התפעלויות, התרגשויות, חסרונות, רעב, תיאבון, צער על כך שאין לנו הרגשה מלאה, דברים ההפוכים מהמצב ההוא.

כדי לתת לנו את כל זה, אותו מצב ה-א' מספק לנו את כל המצבים ההפוכים ובכך הוא מביא אותנו למצב הזה. והמצב ההפוך מהמצב המושלם הזה נקרא "העולם הזה". שני קצוות, מלכות דאין סוף בקצה אחד והעולם הזה בקצה השני.

ומעוררים את האדם, שבקצה השני, הנמוך, הגרוע ביותר, על ידי כך שמגלים לו שלא מן הסתם הוא נמצא ב"מרתף", אלא שיש מצבים אחרים, יותר טובים. ומוציאים אותו לזמן מה מהמצב הזה, קצת יותר, קצת פחות, ואז מתוך ההבדל בין המצבים הוא מתחיל לשאול "בשביל מה, למה, מאיפה יש לי את זה? למה אני כזה ולא כמו האחרים?" כי דווקא האחרים שמחים, עליזים ונהנים מהחיים, והאדם הזה, שיש לו נקודה שבלב, שמדליקים לו איזה רצון קטן, בהתאם לכך הוא מרגיש את עצמו כמו במרתף, ולא בחיים האלו שנראה שכולם נהנים מהם.

האדם הזה, ממש רואה את עצמו כמונח במרתף, לפעמים נותנים לו הרגשה טובה, שהוא שוכח שהוא במרתף, הוא מרגיש את עצמו כמו כולם, נהנה מהחיים, אבל שוב הוא חוזר לעצמו. כשדווקא היחס המיוחד של הבורא אליו מעורר בו את הרגשת החושך ואת הצער בגלל המצב שבו הוא נמצא. זאת אומרת, אנחנו רואים, ש"אשרי האיש אשר תייסרנו י-ה"[1], שהבורא דווקא לאדם שאותו הוא רוצה לקדם, נותן צרות, בעיות, לחצים, מרתף חשוך. ועד כמה שהוא מתפתח יותר ויותר, הוא מרגיש יותר ויותר צער, כי לא מבין למה יש לו חושך, לעומת מה שיש לאחרים. הוא גם לא מבין מה הוא משיג עד כמה שהוא מתקדם בעבודה, מתוך כך שיש לו חושך. ואפילו שלא משווה את עצמו עם האחרים, בכל זאת משווה את עצמו עם היחס של הבורא, אביו, כשאיך יכול להיות מטוב ומטיב סדר קשה, מר וארוך עד כדי כך.

עד שבאמת מסיים את העבודה, כשהעבודה שלו היא, שלמרות שנמצא במרתף הוא גדל, הוא יותר ויותר מכיר את המצב שלו, הוא מכיר למה הוא מרגיש את מרתף, מה מפריע לו. כשסך הכול מה שמפריע לו זה היחס שלו לאביו. שהוא משתדל לקבוע שלמרות החושך שמרגיש, זה למעשה היחס המיוחד. שהוא חייב ללכד את כל ההרגשות ההפוכות האלו ועל פניהן להגיע לדבקות באביו. להצדיק אותו בצורה כלשהי, עד שנעשה בזה גדול, כך שמתחיל לקבל את החושך שבמרתף כאור, מתחיל להזדהות עם כל העוזרים האלו של אביו, עם כל הכוחות האלו, התנאים שהם בעצם אור, רק אור חדש, אור הנר שבמרתף ולא האור שיש בחוץ לכל באי העולם.

ואז נדלק לו הנר במרתף, לא מכך שמביאים לו מלמעלה אותו האור שיש לכולם, אלא מביאים לו אור אחר, עוזרים של המלך. ואז הוא מתחיל לראות דווקא במצב החשוך הזה, שזה לא מצב חשוך, אלא זה אור גדול, רק אחר, חדש, זו רמה חדשה, עולם חדש. הוא רואה שעבד עשרים שנה במרתף, גדל שם, ולא סתם ישב וחיכה עשרים שנה, כי אין דבר כזה, אלא הוא כל רגע ורגע היה צריך להתאמץ, ולכן הרגע עבר לרגע הבא וכך ליכד את כל הרגעים. אבל כשסיים את כל הרגעים האלה, אז בעצמו הפך את כל החושך לאור. וכל התסכולים והצרות שהיו לו התהפכו למילויים המתאימים לבורא שנותן אותם לאדם שעכשיו מבין אותו, מרגיש אותו, ויכול ליהנות מאותם האוצרות, מאותם המילויים כמו הבורא, ולא כמו בני אדם.

זאת אומרת, אדם צריך לגדול על ידי החושך, על ידי המאמצים האלה, למצב שהוא יבין ממה באמת הבורא נהנה, ובמה הוא רוצה ליהנות לו. וכך הוא יוצא מהמרתף. אבל הוא יוצא לעולם שלו, לרמה שלו, כבן מלך, ולא כאחד מבאי העולם, שהיה פעם מקנא בהם.

זאת אומרת, כל אותו הצער, כל אותם הייסורים שהרגיש כלפי העולם, דווקא הם עזרו לו להתנתק מהעולם, הם עזרו לו לבקר את היחס שלו לבורא, ולהפוך בלמעלה מהדעת את היחס הזה מרע לטוב. ולהסכים לאותם אוצרות המלך, שהם באמת אוצרות של המלך, ולא תענוגים נבזיים של באי העולם, בני אדם, בני העיר. שהוא נהנה מלהשפיע, ולא מלקבל משהו כמו כל אלו המסתובבים בחוצות העיר.

שאלה: מה מסמלת התקופה של עשרים השנה שהוא בילה במרתף?

"עשרים שנה" זו מידה שלמה. אדם שנולד ועד שהוא מגיע לגיל עשרים, הוא עובר שנתיים יניקה, ואחר כך תשע שנים ויום אחד, י"ג שנה ויום אחד ואחר כך מגיע לעשרים.

שאלה: איפה הקבוצה בכל המשל הזה?

אנחנו לא מדברים על הקבוצה, כי ברור שמה שהאדם מבצע הוא מבצע בקבוצה. כמו שלא שואלים אותי, "איך אתה נושם את האוויר, איך אתה חי, מה אתה רואה בעולם הזה?" זאת אומרת, ברור שאני נמצא בקבוצה, כי שם אני מבצע כל הפעולות האלה. אם אני יוצא מהקבוצה, אני יוצא בכלל מהמקום שעליו מדובר בחכמת הקבלה.

הקבוצה היא דבר מובן מאליו, לא יכול להיות שאדם לבד עם הבורא. כמו שמסביר בעל הסולם במאמר "מתן תורה", שכל המצוות שבין אדם לחברו הן מוקדמות לאלו שבין אדם למקום. ואם הוא מסיים את כל התיקונים שלו בינו לבין חברו, אז בטוח שבאותה מידה סיים את המצוות שבינו לבין הבורא. מצוות, הכוונה תיקונים. כי אין מקום אחר, חומר אחר, איפה שאתה מבצע את התיקונים שלך, חוץ מהיחס שלך עם הקבוצה, עם הזולת. והבורא מתלבש רק ביחס הזה לזולת.

בכל המאמרים בעל הסולם כותב לנו על כך. רק אי אפשר כל הזמן להזכיר זאת, ולומר, "קבוצה, קבוצה". אפשר לראות מה כותב בעל הסולם במאמרו, "הדור האחרון" כלפי הסביבה, כלפי החברה. למה הוא כל כך לוחץ על כך שאנחנו נבצע זאת דווקא בפועל, בשטח, בעולם הזה? כי בלי זה לא מגיעים לתיקון השלם.

שאלה: איך הוא מגיע במרתף מההרגשה שאביו האכזר הכי גדול לכך שהוא הרחמן הכי גדול?

מכך שלפעמים הוא מרגיש, איך הוא היה נהנה, או איך נהנים החברים שלו, מהילדות למשל. אני פתאום קיבלתי שאלה, "מה הטעם בחיי?" חיים שחורים, אכזבות, דיכאון, אני מסתכל על החברים שלי, הם שמחים, עליזים, הכול בסדר, הולכים לשתות בירה, לראות כדורגל, מרוצים מהעבודה, נוסעים לחופשות, יש להם כל טוב, והם לא צריכים דברים גבוהים, הם חיים בנחת.

ומה אני? אני מסתובב ביניהם, ולא מבין את השאלות שלהם, ולא מבין ממה הם נהנים כל כך. אני יושב איתם, שותה איתם בירה, בה לי להקיא אותה. אני הולך איתם לראות כדורגל, לא מבין ממה הם "משתגעים" כל כך. זאת אומרת, אני מקנא בהם, ושואל, "מי עשה לי את הרע הזה?" לא רק שניתק אותי מהחיים הקודמים, אלא גם נותן לי חיים שחורים, במצב שאני נמצא?

עכשיו אני מתחיל להשקיע, מצאתי קבוצה, לימוד, מצאתי את מטרת החיים, אני מתלהב לזמן מה, אבל אחרי כמה שבועות מגיעה לי ירידה. עוד מכה ועוד מכה, עוד חושך, עוד יותר דכאון מקודם, אכזבות, הכל קשה, לא מובן, מבולבל. אני חייב להיות בין אנשים שאין לי איתם כלום, אני חייב לשחק במשהו, ולהיות לא אמיתי, לשקר לעצמי, לשקר לאחרים, שאני רוצה לאהוב אותם, להיות חבר איתם, כל מיני דברים כאלו, שאני לא יודע מה הוא רוצה ממני.

וכמה שאני יותר מתקדם, כאילו מתקדם, יש לי קצת יותר הרגשה, אבל הרגשת חושך, ויש לי קצת יותר הבנה, אבל לא הבנה שנותנת לי ידיעה, אלא ידיעת החושך. יוצא שאני נמצא במרתף כל עשרים השנה האלו, זאת אומרת, כל המדרגה השלימה, עד שאולי אי פעם אני אשלים אותה.

בנוסף, את ההרגשה שלי במרתף אני משלים על ידי כל מיני ניצוצות קטנים, שלפעמים אני מרגיש הברקות כלשהן, איזה טוב, אבל בדרך כלל זה מרתף. והוא מחזיק אותי בזה, ומחזיק בצורה מאוד מאוד קשה. ואם אני רוצה להמתיק מעט את המצב שלי במרתף, אז אני לא נמצא בעבודה אמיתית. אלא אני קצת שוכח מהמצב שלי, אני לא מודע איפה אני באמת נמצא, החיים עוברים, אני שורף את הזמן, אבל זה לא נקרא "עשרים שנה במרתף".

(סוף השיעור)

[1] "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו", תהילים צ"ד

שיעור (23.01.07)

הרצאת הרב מיכאל לייטמן בבית "קבלה לעם"

על משל של בנו של העשיר במרתף החשוך

"לכאורה יש לדייק" כותב בעל הסולם, "על לשון תשובה, שהיה צריך להקרא לשון שלמות," כי לֵמה אנחנו מגיעים? אנחנו מגיעים לשלמות על ידי הלימוד. הלימוד עצמו, כשאנחנו לומדים את חכמת הקבלה, הוא על המצבים העליונים, השלמים, המתקדמים יותר מאיתנו. על מה שהמקובלים, אלו שכבר התקדמו, מספרים לנו. ומתוך כך שהם מספרים לנו על המצבים המתקדמים, ואנחנו לומדים עליהם, אנחנו מושכים עלינו משם אנרגיה, אור עליון. מה שנקרא "המאור המחזיר למוטב". ואז אנחנו נמשכים לזה, האור העליון פועל עלינו כך, שאנחנו גם נכנסים לאותה ההרגשה, לאותה המציאות שהם מספרים לנו עליה.

אז הוא אומר, זה צריך להיקרא בעצם בשם "שלמות", "אלא להורות, שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה" גם לכל אחד ואחד, "כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה." זאת אומרת, אם באמת היינו מרגישים לא את הגוף שלנו, הגוף הבהמי, אלא את הנשמה שלנו, היינו מרגישים את עצמנו בחיים נצחיים ושלמים. ממש כך. הבעיה היא, רק לעבור מהרגשת הגוף, להרגשת הנשמה. איך עושים זאת?

"רק עבור "נהמא דכיסופא"" ההבדל שבין הגוף לבין הנשמה, בינינו לבין הבורא, "יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור," זאת אומרת, ברצון האגואיסטי שלנו, "ורק בסגולתו" דווקא, בעזרת הרצון האגואיסטי הזה, "היא", הנשמה, "חוזרת לשורשה לטרם הצמצום."

יש מצב שנקרא "מצב הא'", "אין סוף", שבו אנחנו בעצם נמצאים בתחילת הבריאה. אחרי זה הבורא מוריד אותנו, היינו, מוריד את הנשמה דרך חמישה עולמות - אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה - לדרגה הרחוקה, הנמוכה, המנותקת ממנו לגמרי, שנקראת "העולם הזה". במצב הזה אנחנו לא מרגישים אותו כלל ומתפתחים כפרא אדם. עד שבאים, לאחר אלפי שנים, למצב שמתעוררת בנו "הנקודה שבלב". ואז אנחנו מתחילים את הדרך חזרה. (שרטוט)

מה הירידה הזאת? הירידה מהמצב הטוב שהיה לנו באין סוף, מצב שהיינו בדומה לבורא, אבל בכוח האור, בכוח הבורא עצמו, כמו שהוא הוליד אותנו. כמו שכתוב על אדם הראשון, שהיה כמו מלאך. ואחרי שאנחנו יורדים, אנחנו לאט לאט מאבדים את התכונות האלו של הבורא, ונכנסים כמו שאומר בעל הסולם, "לגוף העכור שלנו". אנחנו מקבלים את האגו, ועל ידו מנותקים מהאור, מהבורא, מאין סוף, מכל הנצחיות, ומרגישים את עצמנו כמו שמרגישים.

ואומר בעל הסולם, שדווקא בסגולת הגוף שלנו, היינו על ידי האגו שלנו - שאגו נקרא "הגוף", לא הגוף הבהמי. אנחנו יכולים לחתוך מהגוף, להחליף איברים, זה לא יעזור. האגו הפנימי שלנו, נקרא "הגוף" - על ידי האגו שלנו, אנחנו דווקא חוזרים לשורש, כמו שהיינו טרם הצמצום. צמצום א', הצמצום הראשון, נעשה באין סוף, ואחר כך נעשו עוד ועוד צמצומים.

זאת אומרת, החְלשה, המעטת האורות בכל דרגה ודרגה. ובהתאם לעד כמה שהאור נחלש, יש בעולם אדם קדמון האור הגדול ביותר שנקרא "אור היחידה", בעולם האצילות "אור חיה", בעולם הבריאה "אור נשמה", בעולם היצירה "אור הרוח" ובעולם העשיה "אור הנפש". יש חמישה אורות, שהגדול ביותר הוא, "יחידה", וכך האורות נחלשים. במצב ה-א', "אור אין סוף". עד שהאור יורד למצב, שאצלנו בעולם הזה, במצב שאנחנו נמצאים, החיוּת שלנו היא כמו נר דקיק. או מה שנקרא, בלשון הזוהר "קיסתא דחיותא". קצת, טיפת אור, ניצוץ אור קטן שמחייה אותנו, וזהו, אין יותר.

וכשאנחנו חוזרים בעצמנו חזרה לאותו המצב, כמו שטרם צמצום א', לפני הצמצום, אנחנו זוכים להבנה, להכרה. לא כמו שהיינו קודם, כשהבורא ברא אותנו, והיינו כאילו בחוסר הכרה, בדומה לתינוק, שלא מבין איפה הוא נמצא. כשאנחנו עולים חזרה בעצמנו, נגד האגו שלנו, יש לנו תרי"ג רצונות ועוד ז' רצונות סופיים, סך הכל תר"ך רצונות. וכשאנחנו לוקחים את האגו הכלול מתר"ך הרצונות, ומתקנים את הרצונות האלו, אנחנו זוכים לֵמה שהיה לנו במצב הא', אבל פי תר"ך פעמים יותר ממה שהיה.

מה זאת אומרת "פי תר"ך פעמים"? המִסְפָּרים לא אומרים הרבה, זה אומר שאני בתוך הרצונות שלי, בתוך העצמוֹת שלי, בזמן שאני נמצא עדיין בגוף שלי, מרגיש את האין סוף, ומרגיש את כל פעולות הבורא, איך הוא צמצם את עצמו. אני מגלה אותו. הצמצומים הם על ידי הבורא, ואילו הגילויים הם על ידי האדם. מזה אדם לומד איך הבורא עשה את הפעולות שלו, ומתוך כך כל פעם הוא מדַמה את עצמו לבורא. הבורא כאילו קלקל, והאדם מתקן. וזו כל הדרך שלנו.

ואז אנחנו מגיעים למצב שמטרם הצמצום, שכבר "ושכרה בידה", בתוך הנשמה, "מכל המהלך הנורא שעשתה," שקודם עברה את הקלקול ואחר כך התיקון מתחיל מהעולם הזה והלאה. והתיקון נעשה על ידי האדם, ודווקא בימינו, "שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי."

זאת אומרת, לא כמו תינוק הדבוק לאמא, כמו שהיינו במצב אין סוף על ידי הבורא שברא אותנו, אלא שהדבקות האמיתית מצד האדם היא, כשהוא בא להשתוות הצורה לבורא, נעשה כבורא ממש. לכן הוא נקרא "אדם", שדומה לבורא. "כלומר, שהתפטרה", הנשמה הזאת, "מנהמא דכיסופא." מכל ההבדל שיש בינה לבין הבורא, נעשתה כמוהו, "כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה," כי הבורא הוא כולו השפעה, והתיקון שאנחנו עושים הוא מֵקבָּלה להשפעה. "ושוה צורתה ליוצרה." ובזה מגיעים למטרת הבריאה. מצד הבורא, המטרה שלו - לברוא את הנברא שיהיה בדיוק כמוהו. כי אין מצב טוב יותר, מעולה יותר, ממצב הבורא.

שאלה: מה זה תר"ך?

תר"ך הם תרי"ג ועוד שבעה רצונות, שש מאות ושלושה עשר רצונות ועוד ז' רצונות סופיים, מיוחדים. סך הכל שש מאות ועשרים הרצונות שמהם כלולה הנשמה שלנו. כלי דנשמה שווה 620 רצונות.

שאלה: איזה סוג של רצונות אלה ?

גם תרי"ג אינכם יודעים איזה סוג של רצונות, לא רק שבעה רצונות אלה. לא ניתן להסביר זאת. כל הרצונות האלו הם לעומת הבורא. שהבורא מתחיל להתגלות, האדם מרגיש לעומתו תרי"ג רצונות שרוצה ליהנות מהאור. אלה לא הרצונות שלנו בחיים שלנו. כשאנחנו קיימים בעולם הזה, במשך העולם זה, אנחנו מתפתחים ברצונות גופניים - גוף, כסף, כבוד, מושכלות. בזה אנחנו גומרים את ההתפתחות במישור העולם הזה, מתחילים לקבל השתוקקות למשהו מעֵבר לזה, ומתחילים לעלות. (שרטוט)

אם האדם נמצא ברצונות, והוא מרגיש שנגלָה בו חלק כלשהו, כוח, משהו מהבורא, כבר בגילוי הבורא אליו - האדם רוצה ליהנות ממנו, מהאור הזה - אז הרצונות שהוא רוצה ליהנות, משתוקק ליהנות ממנו, הם רצונות שנקראים "תר"ך רצונות שבנשמה". לפני כן אנחנו לא נמצאים בהרגשת הנשמה, אלא נמצאים בהרגשת הגוף שלנו.

"וכבר דברתי הרבה בענין זה.

ובזה תבין. אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה."

זאת אומרת שסך הכל אנחנו כל הזמן צריכים לתקן את הרצונות שלנו. הרצונות מלכתחילה אגואיסטיים, ואנחנו צריכים קודם להרגיש אותם כמו שהם, בניתוק, בריחוק, נגד הבורא, להרגיש אותם כרעים, וזה נקרא אצלנו "ירידה".

ואחר כך מתקנים אותם, ובתוך הרצונות האלה מגלים את המצאות הבורא, או את עצמנו כמו הבורא. בכמה שאני מתקן את הרצון בהתאם אליו, אני מרגיש כמוהו. וכך אחד אחד, כל תרי"ג הרצונות, תר"ך הרצונות אפילו. אז קניית הרצון שעוד לא מתוקן, המקולקל, נקראת "ירידה". התיקון והמילוי שלו, נקרא "עליה".

"ובאמת הירידה עצמה, היא העליה." אומר בעל הסולם. למה? כי זה בכל זאת קניית הכלי החדש, יכולת חדשה לעלות, להתקרב עוד. "כי אותיות התפילה עצמם", זאת אומרת, בקשת האדם, רצונות האדם, "מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה," אם אין לו רצונות גדולים, אז "יקצר השפע, כי יחסרו אותיות."

"אותיות העבודה" זה נקרא בירורים שהאדם עובר. כל מיני הבחנות שיש בינו לבין הכוח העליון, האדם חייב ללקט את כל ההבחנות האלו, ודווקא על ידי זה הוא מגיע למעמד כמו הבורא.

"וכן אמרו ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". ודו"ק.

הא למה זה דומה:", אומר בעל הסולם: "לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד רך בשנים." הוא אהב מאוד את הבן שלו, שהיה בן יחיד. הוא היה עשיר, ולבטח רצה לתת הכל לבן. "ויהי היום והעשיר נאלץ היה לנסוע למרחקים לתקופה של שנים רבות." במסגרת עסקיו. כך זה במשל. "וירא העשיר שמא בנו יפזר את רכושו בענין רע." אנחנו מבינים זאת כי כל הילדים כך.

מה עשה? "ע"כ התחכם, והחליף את רכושו באבנים טובות ומרגליות ובזהב. וכן בנה מרתף גדול עמוק באדמה," במיוחד, "והטמין בו את כל הזהבים והאבנים הטובות והמרגליות, וגם את בנו הכניס שם." זו פעולה לא כל כך יפה, להכניס את הבן למרתף עמוק בתוך האדמה. "ויקרא לעבדיו הנאמנים לו, ופקד עליהם שישמרו את בנו שלא יצא מן המרתף, עד מלאות לו עשרים שנה."

"ובכל יום" מה עליהם לעשות? "יורידו לו" לבֶּן "מכל מאכל ומשקה, אך בשום אופן לא יורידו לו אש ונרות." שלא יראה איפה הוא נמצא. ממש במרתף חשוך לגמרי. "ושיבדקו את הקירות מכל סדק, שלא יפלו שם קרני השמש." עד כדי כך הוא רוצה לשמור את הבן שלו בחושך, למרות כל העושר שיש לו. אבל הבן לא מרגיש שהוא נמצא בחושך. במרתף הוא מרגיש שהוא נמצא.

אם הוא יהיה כל הזמן במרתף, הוא לא ירגיש שהוא נמצא במרתף. אם הוא לא יראה את כל הזהב, הוא לא יידע שהוא עשיר. ואם לא יידע איך להשתמש בזהב, הוא לא יידע מה זה, הוא ישחק עם זה כמו שילדים משחקים. אז מה הוא עושה?

"ולמען בריאותו", כך אמר העשיר לעבדיו, "יוציאו אותו מן המרתף בכל יום למשך שעה אחת, ויטיילו אתו בחוצות העיר, אבל בשמירה מעולה שלא יברח, וכשימלאו לו עשרים שנה, אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת." הבן שיוצא מהמרתף לשעה אחת, מתחיל לקבל איזו הרגשה מה יש לו בחיים שלו, אחרת באמת לא היה מרגיש.

"מובן שצערו של הבן היה עד אין קץ. ומכ"ש בעת שטייל בחוץ, וראה שכל הנערים אוכלים ושותים ושמחים בחוצות, בלי שמירה ובלי זמן קצוב." אצלו זו רק שעה אחת, לראות מרחוק איך הם שמחים. "והוא נתון בבית כלא, ורגעי אורה ספורים לו, ואם היה מנסה לברוח מכים אותו בלי חמלה. ויותר הוא נדאב ונדכא בשמעו, שאביו בעצמו הסיב לו כל היגון הזה, כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו. כמובן שחושב, שאביו הוא האכזר הגדול מכל האכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת." איך יכול להיות, שאבא יעשה דבר כזה לבּן.

ואכן, זה מה שמתגלה לאדם, כשהוא מתחיל את הדרך שלו ברוחניות. זה שאדם סתם נמצא בעולם הזה, בכל הדרך - גוף, כסף, כבוד, מושכלות - הוא לא מרגיש כלל שיש בורא, אלא כך הוא חי, כמו שכולם חיים, כמו שכל העולם חי. אין לו קושיות. הוא לא מרגיש שהוא נמצא במרתף. הוא לא מרגיש שכולם שמחים. איפה המקובלים ששמחים? אלא רואה שכולם "דפוקים", כולם כמוהו, ו"צרת רבים חצי נחמה", אז לא נורא.

אלא כשאדם דווקא מתחיל לעלות, זאת אומרת, על ידי חכמת הקבלה מתחיל את הדרך, שלפעמים מוציאים אותו, הוא מרגיש טיפת אור, קרן אור, ושוב נכנס לירידה, ושוב מוציאים אותו קצת, אז הוא מתחיל להרגיש שהוא באמת נמצא בצרה, ואז קשה לו להצדיק את הבורא. איך יכול להיות שהוא טוב ומיטיב, והאדם שרוצה להתקרב אליו, מה שהוא מקבל בחזרה, איזו דחיה, ואיזה יחס.

כשמדברים במשל על הבחור שנמצא במרתף, הנמשל הוא אדם שמתחיל ללמוד קבלה, ומתחיל את התהליך הרוחני. האחרים, איכשהו סוחבים וזהו. אז הוא באמת נמצא בצער, ובינתיים לומד מכל מיני המצבים האלו, אור וחושך, אור וחושך. וכשמגיע לגיל עשרים, הכוונה שכבר מתחיל להרגיש ולהבין שמשהו טמון כאן, זה נקרא שהוא "גדל". ברוחניות הגיל לא נמדד לפי שעון, או לפי לוח השנה שעל הקיר, שאני תולש ממנו כל יום דף, ונקרא שעבר יום. שהשמש מסתובבת, ואני רוצה לישון, או שאני חי או מת, ואני לא יודע הכל מסתובב.

בחיים הרוחניים, מדובר על האדם שסופר את הרגעים שלו ביגיעה, בהבנה שלו, שאם לא משתנה בו כלום מבפנים, כתוצאה מההבחנות שהוא עובר, אז לא נקרא שהזמן עובר. ברוחניות אין זמן. ברוחניות הזמן זה התפתחות האדם.

יש כאלו שחיים לפי השעון שלנו עשרים שנה ולא מתפתחים. יש כאלה שגומרים שבעים שנה ולא מתפתחים. כמו שכתוב "מה לעשות עם ילדים שהזקינו". זקנים ונשארים ילדים, כי כלל לא התפתחו רוחנית, למרות שיכול להיות שניפחו את עצמם בכל המושכלות של העולם הזה, עד הסוף. אבל רוחנית הם לא התפתחו, זה נקרא ש"לא חי" ברוחניות, אפילו יום אחד.

אז כאן מדובר על הבן, שבכל זאת הגיע להתפתחות שנקרא "בן עשרים שנה". זאת אומרת, חייבים לעבור תקופה בהתפתחות רוחנית, והיא לא פשוטה, מלאת ספקות, תרעומת ואי הבנה - מה הבורא רוצה ממני אם אני כבר משתוקק אליו - ואין מה לעשות. חייבים לעבור את התקופה הזאת, וככל שאדם עובד בצורה אינטנסיבית יותר, ככל שמשקיע יותר – בקבוצה, בלימוד, בהפצה, ככל שנמשך לזה, מוסר את עצמו, ואין זה נמדד דווקא בשעות, אלא בלב, במאמץ ליבו, אז הזמנים מתקצרים.

אז ממשיך ואומר המשל: "ביום שמלאו לו עשרים שנה, שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו," לא צריך יותר מנר אחד, זה מספיק לו כבר. זאת אומרת, ניצוּץ קטן מלמעלה, והיתר כבר מתוך ההבנה, מתוך ההשגה שלו, מתוך כך שסבל, שהיה במאמץ, הוא כבר יכול להכפיל את אור הנר בשֶׂכל שלו, בהבנה שלו, ואז הכל ברור לו.

"לקח הנער את הנר והתחיל להסתכל מסביבו, והנה מה הוא רואה, שקים מלאים זהב וכל סגולות מלכים.

רק אז הבין את אביו," עד אז אדם לא יכול להצדיק את הבורא. לא יכול. כשמקבל התרוממות, כשמקבל מין התפעלות מהספרים, הוא יכול לפעמים להסכים, במידת מה, עם מה שמקובלים אומרים - שהבורא הוא טוב ומיטיב. אלו סתם דיבורים בשבילנו. זה לא נחשב, עד שממש מורגש בעצמות.

אז הוא הבין שאביו, "שהוא רחמן אמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו, ומיד הבין שבודאי העבדים יניחו לו לצאת חפשי מהמרתף. וכן עשה. יצא מהמרתף, וכבר אין שמירה," כי הוא כבר למד על עצמו איך להתנהג נכון עם כל העושר שקיבל עכשיו. כבר אפשר לפתוח לו את כל אור האין סוף שהיה קודם סגור, ו"אין עבדים אכזריים, אלא הוא עשיר נעלה על כל עשירי ארץ."

זאת אומרת, כשמגיע לאותו עולם אין סוף, הכל נפתח, הכל פתוח. הוא כמו בורא, וְודאי שמשתמש במצב הזה לטובת עצמו, ולא כמו שקודם. וכל אלו שטיילו בחוצות העיר, כך הם נשארים עם כל הבירה והכדורגל. ודאי שאין מדובר על חזרה בתשובה, אלא על עניין רציני. "והנה באמת", אומר בעל הסולם, "אין כאן חדוש ולא כלום," למה? "כי איגלאי מילתא למפרע." כי נגלה הדבר שהיה גם קודם, "שעשיר גדול היה" היה יושב כל העשרים השנה גם ליד שקי הזהב. "כל ימיו," היה עשיר.

זאת אומרת, גם אנחנו עכשיו מרגישים את עצמנו בעולם חשוך. לא מרגישים כאן אין סוף ולא את עצמנו, לא בטוחים, לא עשירים, לא יכולים. לא נמצאים באין סוף, החיים הם קצרים, כולם מלאים ייסורים, מחלות, בעיות, אי סדר, לחץ. לא מרגישים. אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין לעצמנו מה זה נקרא להיות מעל כל המוגבלוֹת, מעל ההגבלות. איך? לא יכולים לתאר לעצמנו. אז כל זה הוא, תוצאה פנימית פסיכולוגית שלנו. שאנחנו בפנים לא מתוקנים להרגיש את האין סוף שבו אנחנו נמצאים, כפי שכתוב: "איגלאי מילתא למפרע".

"אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון," זאת אומרת, אנחנו סך הכל צריכים לתקן את ההרגשה שלנו, ופתאום, דרך העולם הזה אנחנו רואים אין סוף. ולא מרגישים את עצמנו חיים, מתים, בצורת זרימה אין סופית. והיה "המדוכא בשאול תחתית כל ימיו, ועתה ברגע אחד התעשר בהון עצום, ועלה "מבירא עמיקתא לאיגרא רמה"." מבור עמוק להר גבוה.

בדיוק אותו הבור, אותו החושך, אותה העניות וממש אותה המסכנוּת שהיה אפילו לעומת האנשים הפשוטים, שמנותקים מהרוחניות. הוא היה גרוע יותר מהם, אפילו מאלה שסתם חיים ברחוב, כמו שאצלנו. מי שמתחיל ללמוד קבלה מרגיש את עצמו גרוע יותר, כי חסרה לו רוחניות. להם לא חסר, ולו חסר - אז מרגיש חושך. וכל החושך הזה מתהפך לאור, כל הבור העמוק הזה מתהפך להר גבוה. אומרים משלוש עד חמש שנים, מי שמשקיע.

"ומי יוכל להבין את המשל הזה?" שואל בעל הסולם. "מי שמבין אשר "הזדונות"," היינו, אותם הדברים הקשים שהיו לו נגד הבורא, וההרגשה עד כמה שהוא הפוך ממנו, "הם הם המרתף העמוק בשמירה המעולה שלא לברוח משם." מי לא נותן לנו לברוח משם? התכונות הלא מתוקנות שלנו. הם "העבדים הנאמנים" של הבורא. הם שלא נותנים לנו לראות יותר ממה שאנחנו רואים.

איך אנחנו יכולים לנטרל אותם? ללמוד תוך עשרים שנה, זאת אומרת, עד שאנחנו באמת לומדים, מה הטבע שלנו, למה הוא מנוגד לבורא, ואיך אנחנו יכולים להפוך אותו. ברגע שאנחנו מבינים זאת, הגבול הזה נעלם, ונכנסים לאור, לעולם מלא אור. "ואתמהא, אם אתה מבין את זה.

ובזה פשוט הוא, שהמרתף והשמירה המעולה כל אלו המה "זכיות". ורחמי אב על בנו," לתת לבן אפשרות לתקן את עצמו, להתקשר בעצמו, ולהבין בעצמו מה הוא ההון הזה שנמצא אצלו. אם היה משחק כמו ילדים קטנים עם מטבעות הזהב, היה מבזבז אותן, כמו הנערים שראה בחוצות העיר.

"שבלי זה לא היה לו מציאות כלל בשום פנים, שיהיה עשיר כאביו," הכוונה היא לעשירות האינסופית, כבורא. "אבל "הזדונות" המה", שהוא מרגיש ביני לביני, הם ""זדונות ממש". ולא "שוגגין."" שגגות "ולא "אונסין מפי הדבור". אלא, טרם ששב אל עשרו, שולט הרגש הנ"ל" זאת אומרת, העמוק, הדיכאון, העצבות, התרעומת על הבורא שעשה לו כל זאת, שסובב לו כל זאת, "בכל מלואו ומובנו, אבל אחר ששב אל עשרו, רואה כל זה שרחמי אב הם," שהם רק מהאב, "ולא כלל אכזריות ח"ו."

מתי אפשר להצדיק את כל התמונה הזאת של הבריאה, שעוברת אצלנו, שאנחנו נמצאים בסרט הזה, ממש על בשרנו? רק אחרי שבהחלט אנחנו עוברים את המצבים, ומגיעים לגילוי האור. ואין מה לעשות. כל מצב ומצב הוא בכל זאת מתברר, אבל עד שתרי"ג המצוות לא מיתקנות במלואן, עד עולם האין סוף, האדם נמצא בכל מיני בעיות, תסכולים, חשדות, חרדות, והאַשַמות על הבורא. זה נקרא "זדונות" ו"שגגות", שמאשים אותו. ולכן, שמרשיע את הבורא נקרא בעצמו "רשע", עד שמגיע לתיקון.

"וצריך להבין שכל קשר האהבה של האב ובן יחידו הנ"ל, תלוי בהכרת רחמנותו של האב על הבן בדבר עניני המרתף והחשכות והשמירה המעולה, כי טרחא גדולה וחכמה עמוקה, רואה הבן ברחמי אביו האלו."

זאת אומרת, דווקא בכמה שהבורא צמצם את עצמו מלמעלה למטה, האדם שמגיע למעלה, בדרך משיג כמה שקשה לצמצם לשלם, את עצמו, כדי לבנות לאדם יכולת להיות עצמאי, לקום בצורה עצמאית. שהבורא לא ידכא באור שלו, לא ישלוט עליו, אלא ייתן לו מקום. אמנם חושך זה חושך, אבל מקום שבו האדם מסוגל לגדול בעצמו.

מישהו שמתפעל מהחושך, אז הבעיה שלו - הוא יושב ו"אוכל את עצמו". אבל מי שמבין שהחושך בא כמרתף וזהב שלידו וכן הלאה, גם אם מרגיש וגם אם לא, מי שמבין שמקובלים מספרים לו שהחושך בא רק כדי שיקום בעצמו לתחייה - אז הוא מתקדם בשמחה, ו"השגגות נעשו כזכויות". ואז הוא מרגיש עד כמה שדווקא לכוח השלם כמו הבורא, קשה לצמצם את עצמו. אפילו אם נדמיין זאת, כפי שאנחנו כלפי ילדים, שזה ודאי כלום, אבל איכשהו. שאנחנו צריכים לעשות להם צרות, כדי להביא אותם למצב, שהם בעצמם יתחילו לפעול, ועל ידי כך ילמדו משהו.

זה נקרא "צער השכינה". שהבורא מצמצם את עצמו, ומצטער על כך.

"גם בזהר הקדוש, דברו מזה, ואמרו שהזוכה בתשובה, השכינה הקדושה מתגלית אליו," התגלות הבורא נקרא "השכינה הקדושה", "כמו אם רכת לב, שלא ראתה את בנה ימים רבים, ועשו פעולות גדולות ומרובות, לראות זה את זו. ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו'. ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים, וזכו לראות זא"ז אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדברת על לבו, כל היום וכל הלילה," הוא מדבר על גלות, התגלות השכינה לאדם, שכך הוא מרגיש את הפגישה הזאת.

"ומספרת לו הגעגועין והסכנות בדרכים שעברו עליה עד היום, ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה, אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכל לראות א"ז." שהוא לא יכול לראות זאת, אבל מצידה ודאי שהיתה ההרגשה הזאת, וההבנה. כמו שההורים כלפי ילד. רב"ש נותן כדוגמא, ילד חולה, שהרופאים אסרו עליו לאכול, ועושים לו כל מיני פעולות, עד כמה שאמא סובלת לידו שלא יכולה להאכיל אותו, ועד כמה שעושים לו טיפולים קשים, וכו'.

"וזה לשון הזוהר: שאומרת לו כאן לנו, כאן נפלו עלינו לסטים. ונצלנו מהם," זאת אומרת, אדם מתחיל לגלות מגילוי הבורא, עד כמה שהוא היה מוכרח לעבור את כל הדרך שעבר, ודווקא הבורא הוא שסובב לו זאת, ובלתי אפשרי היה להגיע לדרגת הבורא בלי לעבור את הדרך הזאת. כי סך הכל האדם לא קיים מלכתחילה, הוא יש מאין. אז הוא צריך בעצם לרכוש את כל הדרך מאפס בעצמו. אחרת, איך יגיע לאותו מצב, לאותה הדרגה. (שרטוט)

"כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו.

ואמת שטרם שנפגשו פנים אל פנים," שהיה הגילוי המלא, כפי שהאדם נעשה כבר דומה לבורא, אז "היה בזה הרגשי יסורים קשים ממות. אבל בסוד נגע מחמת שה"ע" בא לסוף הצרוף," - נגע, שהאות ע' בסוף המילה. "אך בעת הספור מדברי הנחמה," זאת אומרת, על ידי כך שהוא מגלה את כל התהליך שעבר, אז ה"ע" מסוף המילה "נגע", שזה היה לו כרע, הפך להיות התחלה. הוא מבין שדווקא על ידי כל הייסורים הוא מגיע לגילוי, להבנה, לכך שהוא מבין ועומד עכשיו לנצחיות.

אז נעשה "אשר ה"ע" בתחילת הצרוף," בתחילת המילה, שזה עונג "ודאי ענג, אלא הם שתי נקודות שאינם מאירות, רק אחר מציאת הויתם בעולם אחד. וסוב ודמה לך, אב ובן שחכו זה לזה בכליון עינים, אורך ימים ושנים, ולסוף ראו את עצמם, אבל הבן הוא אלם".

נניח, שלא הגיע לגילוי. שהוא גומר את החיים שלו ולא קורא לו דבר, שלא עבר את המרתף, שלא הגיע להזדמנויות האלו שאבא במיוחד נתן לו את כל ההזדמנות. שהוא נשאר אלם "וחרש, ואינם יכולים כלל להשתעשע זה עם זה, ונמצא עיקר האהבה בתענוגים כיד המלך."

זהו אחד המשָלים של בעל הסולם על הדרך שלנו, שבו הוא מדבר על האדם שמתחיל את דרכו הרוחנית.

שאלה: אם הבורא הוא אין סוף, אז איך הוא מצמצם את עצמו?

זה כל הלימוד של חכמת הקבלה. אנחנו לומדים שיש אור אין סוף, שברא את הכלי בד' בחינות דאור ישר, מה שנקרא. הוא ברא את הכלי, מופיע בתוך הכלי, ואחר כך נעלם מהכלי. זה נקרא ש"צמצם את עצמו". הסתלקות האור מתוך הכלי, נקרא "צמצום א'". והכלי הזה, האדם, הנשמה, נשאר ריק, בחושך. (שרטוט)

ויש כל הפעולות שהכלי צריך לעשות, כדי להגיע בעצמו להופעת האור בו. זה התהליך שהסברתי. על ידי מה? על ידי פעולות הצמצום שנקראות "מדרגות", "ירידת המדרגות", "ירידת העולמות". אלו הפעולות שאנחנו לומדים. אלו חמישה עולמות, חמישה פרצופים בכל עולם, חמש ספירות, סך הכל מאה עשרים וחמש מדרגות של המעטת האורות כלפינו. ובחזרה, מאה עשרים וחמש מדרגות העליה, מהעולם הזה עד עולם אין סוף.

הירידה נעשתה מלמעלה למטה, כמו כל ההיסטוריה שבעולם הזה. הכל, עד הנקודה שבלב זה לפנינו, אנחנו לא משתתפים בזה בהכרה שלנו. אלא מתחילים להשתוקק מהנקודה שבלב, ועל זה מדברים מקובלים. הם מסבירים לנו את כל הדרך למעלה, אבל מסבירים כדי שאנחנו, מתוך העליה נגלה את הדרך, ונהיה דומים לאותו הכוח הפועל. אז מה בעצם אנחנו צריכים לעשות?

כמו שהבורא צמצם את עצמו, את האור שלו, כלפינו, במידה שאני מצמצם את הרצון האגואיסטי שלי, האור מתגלה אלַי. אור כנגד רצון. אם למשל הבורא צמצם את האור בשמונים אחוז. ואני מצמצם כנגד זה את הרצון האגואיסטי שלי בשמונים אחוז, אז אני נמצא במדרגת השמונים אחוז כנגד האור, ובזה אנחנו שווים. וכך הלאה תשעים אחוז, עד מאה אחוז. (שרטוט)

זאת אומרת, מידות הצמצום של הבורא על האור, הן צריכות להיות בשבילי הדוגמא, כמידות הצמצום שלי ברצון האגואיסטי, באגו, בכוונה לעצמו. ואז, אם אני מצמצם את הרצון שלי לעצמי, הוא נעשה לזולת, להשפעה, נעשה מקבלה להשפעה, אז בזה הרצון שלי דומה לאור. יוצא שאם אני עומד במקום כלשהו, נניח, שצמצמתי את עצמי, צמצמתי תשעים אחוז מהרצון האגואיסטי, נשארו לי רק עשרה אחוז שאני עוד צריך לתקן אותו. אז תשעים אחוז מהרצון אצלי הוא לזולת. ואז בזה אני דומה לאור. במידה שהוא מאיר לי, בתשעים אחוז משלו. (שרטוט)

אז הצמצומים של הבורא הם בשבילי דוגמאות לצמצומים על האגו שלי, על הכוונות לעצמי.

שאלה: בחנוכה הסברת שהאות מ' עומדת בשביל הבינה. מה הכוונה של האות ע' במילה עונג?

ע' פנים, זה שלימות המדרגה, שבעים. כי כל מדרגה שלימה היא בת שבעים דרגות, שבעים מדְרֶגות פנימיות. שבע ספירות כפול עשר.

שאלה: במצב של "נר דקיק", הכלי נמצא בריקנות לגמרי, אור פנוי, או נר דקיק באמת?

הסברתי פעם את תפיסת המציאות. איך אנחנו תופסים את העולם, איך כל אחד ואחד מרגיש את עצמו, את האחרים, את העולם, את העולמות.

אנחנו בנויים בצורה כזאת, שסך הכל הבורא ברא רצון לקבל, שום דבר חוץ מזה. והרצון לקבל הזה נמצא בכל מיני דרגות הגודל, ודרגות ההתפתחות שלו. יכול להיות רצון לקבל קטן, יכול להיות גדול. יכול להיות מפותח לעומת הגודל שלו - לא חשוב באיזה גודל – או לא מפותח. הרצון אצלנו נמצא מלכתחילה במצב המינימאלי, הנמוך, הקטן ביותר.

בכל הכלִי שהבורא ברא באין סוף, יש שש מאות עשרים רצונות, והם כפול שבעה מיליארד נשמות. זהו כל הרצון שהבורא ברא. הרצון הזה יורד למצב הנמוך ביותר, ומתחלק לשבעה מיליארד נשמות או חלקים קטנים. כל חלק גם הוא כלול משש מאות עשרים רצונות הפרטיים שלו. כל רצון ורצון הוא כל כך קטן לעומת רצון הנברא באין סוף, כך שמרגיש את עצמו במציאות כמו שאנחנו מרגישים את עצמנו. (שרטוט)

הרצון במצב הנמוך ביותר זה "אני", שמרגיש את עצמי, בִמְקום חמש ספירות, בחמישה חושים, שבהם מתגלה מה שאני מגלה. זהו, זו המציאות שלי. הדרגה התחתונה, הנמוכה ביותר, שמאפשרת לנו מתוך הרצון הזה להתחיל את העליה הרוחנית. מהיותנו מנותקים מהשפעת הבורא, אין בורא, אין אור, אין כלום. כך אנחנו מרגישים. אנחנו לא מרגישים שיש משהו. מי שאומר "אני מאמין", זה לא בא בחשבון. להאמין זה סתם. הוא מאמין למישהו שסיפר לו זאת. אלא אנחנו מדברים על גילוי. אז אין גילוי. זה נקרא שנמצאים תחת הצמצום.

הצמצום הזה, החושך הזה, מאפשר לנו לבנות את עצמנו בצורה עצמאית. וכשאנחנו מתחילים לבנות את עצמנו, אז חמשת החושים שלנו מתחילים לגדול. חמשת החושים האלה נשארים אצלנו. והם שנותנים לנו את הרגשת הגוף שלנו, ואת הרגשת העולם הזה.

אבל כשפיתחתי מתוך חמשת החושים האלו את הנקודה שבלב, שלא שייכת לחמשת חושים, אלא היא ניצוץ מלמעלה, אז התפתח לי, מלבד הכלי הראשון, כלי נוסף, שיש בו בִּמְקום חמישה חושים, ה' ספירות, חמש ספירות. ובהן אני מרגיש נשמה, או העולם העליון, אחד מהעולמות – עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון.

אם כך, יוצא שיש לאדם שחי בעולם הזה גם את הגוף שלו, שגוף לא שייך לרוחניות כלל. ניתן להחליף איברים, לעשות איתם מה שרוצים, להחליף הכל, זה לא שייך. זה רק נותן לאדם חמישה חושים, הרגשה המנותקת מהבורא. וכל פעם אני מחליף את המדרגה שלי שבנשמה, ואני מחליף אותה בעוד אני נמצא בתוך הגוף.

זאת אומרת, אני כל פעם נופל לתוך הגוף, מקבל רצונות חדשים, עולה עם הנשמה. נופל רק לתוך הגוף, ועולה עם הנשמה החדשה, עם הכלי של הנשמה החדשה. הזוהר מספר על רבי שמעון, שאחרי כל העליות והירידות, כשהיה כבר בדרגה האחרונה לפני גמר התיקון, הרגיש ירידה כזאת, שהוא כ"שמעון מן השוק". ממש מנותק מרוחניות, אין כלום. שוב נופל ממש לתוך הגוף. וזה עוזר לו לרכוש את המדרגה הבאה בצורה עצמאית. בלי השפעת הבורא, בכוחות עצמו. (שרטוט)

אז יש לנו תפיסת המציאות הרוחנית על ידי חמשת החושים הרוחניים שלנו, שנקראים "חמש ספירות". ועל ידי חמשת החושים הגשמיים, אנחנו תופסים את המציאות שנקראת "העולם הזה". ושתי התפיסות האלה הן בתוך הרצון. רק הדרגה הנמוכה ביותר, הדומם של הרצון הזה, זו הדרגה שנקראת ה"גוף" שלנו. שאין לנו גוף, ואין קירות, ואין כל מה שאנחנו מרגישים. אלא זו התפעלות בתוך חמשת החושים הדוממים, הנמוכים ביותר. כך מורגשת לנו המציאות.

אסביר על כך מידי פעם, כיוון שבלתי אפשרי להסביר את תפיסת המציאות בבת אחת, זה מבלבל מאוד את האדם. די קשה להתרגל לזה, אבל כשאדם מתחיל להרגיל את עצמו לראות את העולם דרך הרצון, בחמישה חושים, אז זה נותן לו תפיסה אחרת לגמרי. כמו שאומר בעל הסולם, "איגלאי מילתא למפרע". זאת אומרת, גם עכשיו אנחנו נמצאים בעולם אין סוף, גם עכשיו כל העולמות נמצאים. רק איך אני מגלה אותם? אם הייתי יודע איך לרכז את הראיה שלי, את החושים שלי, ולהרגיש. כמו אותו בן מסכן במרתף. הכל נמצא, רק חסרה התפיסה, בלבד. ברגע שיש תפיסה, הכל נפתח. אתה רשאי לצאת לאן שאתה רוצה, ולעשות מה שאתה רוצה. כי כשאתה כבר תופס, מבין, אז ודאי תשתמש באותו אין סוף לטובתך.

שאלה: האם אדם שמתקדם בדרך ייסורים או בדרך תורה, יש לו גם את הירידה והעליה?

ודאי. "דרך ייסורים" ו"דרך תורה" הן שתי צורות, שבהן אדם תמיד מתקדם. גם דרך הייסורים. אין לחשוב שדרך ייסורים זו דרך שנמצאים בה סתם אנשים ברחוב, זה לא נקרא "דרך הייסורים". דרך ייסורים ודרך תורה הן הדרכים שמובילות למטרה. רק שלמטרה אדם יכול להגיע בצורה קצרה ונעימה יותר, או בצורה רחוקה יותר, ולא כל כך חלקה. אבל מדובר על אדם שלומד ומשתוקק להגיע.

כמו שהסברתי בתחילת השיחה, אם אדם לא עושה פעולות, אז השעון שלו עומד מלכת, הוא לא מתקדם. הוא לא נמצא בדרך, הוא פשוט נמצא במצב שעומד. לכן דרך ייסורים ודרך תורה הן שתי דרכים המביאות למטרה. ואומר בעל הסולם, שאדם בדרך כלל מתקדם באמצע, מה שנקרא "דרך ארץ", פעם כך, פעם כך. נראה לי כבלתי אפשרי להתקדם בדרך התורה בלבד. הוא כותב שבדרך כלל מתקדמים בדרך ארץ, משהו באמצע.

שאלה: על דרך המשל שסיפרת, הרי כולנו בני אותו מלך, וכולנו היינו במרתף בשלב כלשהו בחיים.

זה מי שמרגיש.

שאלה: מה קורה לאדם, בדימוי של המשל, שיוצא לשעה לטייל, נבהל, נכנס פנימה ומחליט להסתגר. כיוון שהתפקיד שלנו הוא לעזור להפיץ את זה, איך אפשר לעזור לאדם כזה שהחליט להסתגר, ולדוגמא, לא מוכן לזוז משם יותר. הוא גומר את עצמו שם?

יש אנשים שמקבלים התעוררות לרוחניות. ומלמעלה מביאים אותם למגע כלשהו עם האמצעים איך להגיע למטרת הבריאה, ליישום נכון. ואחרי שהם נוגעים בזה, הם מתקררים, או מתבלבלים, או מכל מיני צורות וסיבות, הם עוזבים. מה אפשר לעשות? כמעט כלום. מפני שאם הבורא נסתר, אז אני לא צריך במקום הבורא לתת לו מכות מגולות, להסביר לו, לחייב אותו, או להכריח אותו. כי אז אני גונב ממנו את הבחירה החופשית.

אני יכול רק לגלות לפניו את התמונה - מהי המטרה, בשביל מה הוא חי שבעים שנה, מהי המפָּה של כל המציאות, לאן החיים לוקחים אותנו, מה קורה בהיסטוריה שלנו, מה קורה עכשיו עִם עָם ישראל, שהוא חלק ממנו ולא יכול לברוח מזה, וכן הלאה. אם בכל זאת הוא משתדל לעצום עיניים, וחושב שבכך יוכל להסתיר את עצמו מכל התהליך, אז אין ברירה. אנחנו לא מסוגלים ממש לחייב בכוח, האדם לא יכול. אלא עלינו לתת לו את כל ההזדמנויות, וזהו. אי אפשר אחרת. לא בכוח. "אין כפייה ברוחניות".

אולם אם יש לו חברים, והוא כבר נמצא איתם בקשר הדדי, שכל אחד שנופל, אז האחרים עוזרים לו, כמו בשדה הקרב, אז זה משהו אחר. אבל חייבת להיות לזה הסכמה הדדית של כולם, כמו בקבוצה שלנו. מישהו לא בא, עוזרים לו. מישהו נחלש, אז יש כל מיני פעולות הדדיות, שהוא נכלל בהן, מקבל מה שנקרא "ערבות", "כוח הערבות", מאחרים. זה ודאי, יש על זה תורה שלימה איך להתקדם בקבוצה.

שעל ידי כך שנמצאים בקבוצה בפעולות משותפות, אז כל אחד מקבל פתאום מרץ, כוח וחָדוּת הכיוון. אין כלל מה להשוות למישהו שבעצמו שומע, או לומד. זה הבדל עצום להיות בקבוצה, מקובלים כתבו על כך מאמרים רבים. בספר "קבלה למתחיל" יש חלק שלם שנקרא "החברה כגורם להתפתחות רוחנית". רבי שמעון לא היה יכול לכתוב אפילו את ספר "הזוהר" בלי החברה שלו. זה ידוע. האר"י לא היה יכול להוציא את כתבי האר"י שיש לנו היום, בלי התלמידים שלו.

כתוב:"הרבה חכמה למדתי מחבריי יתר מרבותיי, ומתלמידיי יתר מכולם", בלתי אפשרי להתפתח רוחנית ללא קבוצה. אפילו אני, נניח שיכולתי להתקדם, אבל איך הייתי יכול להוציא משהו מעצמי, אם לא היו מוציאים את זה בכוח. לכן "או חברותא או מיתותא". אבל אם אדם מתנתק מכל וכל, לפי הקבלה אסור ללחוץ עליו, או לעשות משהו, או לאיים, "מה אתה עושה, תיזהר, יהיו לך ייסורים", אף לא מילה אחת. לא לגנוב ממנו את המצב.

שאלה: מה המקבילה בהתפתחות הרוחנית, לשעה של היציאה כל יום החוצה במשל, והאם זה לפני או אחרי מחסום?

לא, מדובר לפני המחסום. שעה אחת שאדם יוצא החוצה, שמראים לו לפעמים אתערותא דלעילא, התעוררות מלמעלה. מה שנקרא "מה שלא עושה השֶׂכל עושה הזמן", שמראים לו שאפילו הוא לא עושה מעצמו כלום. יש תכנית מיוחדת מלמעלה עבור כל נשמה ונשמה, שנקראת "יציאת הרשימות מול האורות". בתוכנו יש רשימות, והן מתפתחות. והאור משפיע על הרשימו, ואז אנחנו רואים כסרט, כמשהו שנע, כחיים שלנו שמתקדמים והולכים.

אז כלפי כל אחד ואחד יש תכנית כזאת. ובתכנית הזאת יש מצבים, שאנחנו שקועים בתוך הרצונות שלנו, ואז אני רואה כמה שאין לי, ורע לי וכו', ומי עושה לי את זה, ואז אני מקלל את כל העולם, מהבורא ועד השכן, ואת עצמי ואת הכל. ויש מצבים, שדווקא האור שמאיר על הרשימו הוא מעורר אותו, ואני מרגיש בזה את האור, ולא את החושך. לא את הרצון לקבל בעצמו, אלא מרגיש את תכונת האור, שפועל על הרצון. ואז אני מרגיש "יום", מילוי. שיכול להיות טוב, שהעולם הוא לא רע, שיש עתיד, בקיצור "האור", תופעות ממנו. ועל ידי נענועים כאלה שעושים עלי, בין האור לבין החושך, בניגוד הזה, אני מקבל את ההתפעלות, את ההתרגשות, את ההבחנות - מה טוב ומה לא, ומזה אנחנו מתקדמים.

ההתפעלות מהאור וההתפעלות מהחושך, צריכה להיות הדדית. זה כמו שהאותיות כתובות בשחור על הרקע הלבן. אני צריך להבין את כל הצורות האלה למיניהן. זאת אומרת, יחס הבורא אלַי. בהתאם למצבים שלי, ובהתאם למחשבות שלי - מה אני מגלה, ואיך אני רואה את העולם - אני צריך ללמוד את זה. הלימוד הזה נקרא "ללקט את האותיות", את "אותיות העבודה". העבודה שלי, שמתחילה להיות מובנת אצלי. מתוך זה אני מבין נגד מי אני עובד, איך הוא מתייחס אלי, איך אני יכול דרך הקבוצה, דרך העולם, להתקשר אליו, וכן הלאה.

ואז כשאדם מתחיל להיות מלומד עם האותיות האלו, זה נקרא שהוא מגיע למצב שכבר יכול דרכן להתקשר לאור, ואז מורידים לו את הנר, קבוע. ומספיק לו רק נר, בכל היתר הוא מכפיל את אור הנר הזה פי תר"ך פעמים מתוך עצמו, מתוך כל הרצונות שלו, שבהם עבר את הלימוד.

אבל זה לפני מחסום, ודאי, הוא צריך ללקט את העבודה. כי הוא מדבר על "זדונות" ו"שגגות". אלו השלבים שלפני המחסום."

שיעור (06.03.13)

"כתבי בעל הסולם", "אגרות", אגרת כ"ה

הא למה זה דומה: לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד רך בשנים. ויהי היום והעשיר נאלץ היה לנסוע למרחקים לתקופה של שנים רבות. וירא העשיר שמא בנו יפזר את רכושו בענין רע.

וזה לשון הזוהר: שאומרת לו, כאן לנו, כאן נפלו עלינו לסטים ונצלנו מהם. כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא [בבור עמוק] וכו', ומי פתי לא יבין רבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מספורי נחמה האלו.

ואמת שטרם שנפגשו פנים אל פנים היה בזה הרגשי יסורים קשים ממות, אבל בסוד נגע מחמת שה"ע" בא לסוף הצרוף, אך בעת הספור מדברי הנחמה, אשר ה"ע" בתחילת הצרוף, ודאי ענג, אלא הם שתי נקודות שאינם מאירות רק אחר מציאת הויתם בעולם אחד. וסוב ודמה לך, אב ובן שחכו זה לזה בכליון עינים, אורך ימים ושנים, ולסוף ראו את עצמם, אבל הבן הוא אלם וחרש, ואינם יכולים כלל להשתעשע זה עם זה, ונמצא עיקר האהבה בתענוגים כיד המלך."

שאלה: למה היה צורך לאכזריות כזאת של האב כלפי בנו?

כי רק לפי גודל הסתירות, על השגחת האיחוד, השלמות, האהבה, יש הבנה והכרה בבורא, בתוכנית שלו ובפעולות שלו. יתרון אור מתוך חושך. וכמה שהחושך גדול יותר, אז האור שמתגלה, מתגלה יותר חזק. ואת מה שאנחנו מרגישים כסתירות בינתיים, זה "נר דקיק" לעומת הסתירות שנקווה ונרגיש בקרוב. כי "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", לפי הפער שיתגלה יותר ויותר, נרגיש סתירות, אי הבנות, צורות הפוכות, חוסר שלמות, חוסר צדק. בעיקר חוסר צדק, אכזריות, הכל, שעוד יתגלו ויתגלו.

שאלה: לא מובן מתוך המשל למה החושך ולא החינוך הוא ההכנה לבן מלך?

חינוך צריך לבוא על פני חוסר החינוך. חושך חייב להיות, וצריכים עוד לגלות אותו. זה לא סתם שרע לי. "חושך", זה כאשר אני משתדל לגלות שאין עוד מלבדו וטוב ומיטיב, ובמקום זה אני רואה את ההיפך, אז אני קובע שזה חושך.

חושך זה לא סתם כשאני לא יודע כלום, לא רואה כלום, שלא הולך לי, שלא הרווחתי, שאני לא שולט בשום דבר. זה לא חושך. אלא חושך זה כלפי קביעת ייחודו, טובת השגחתו של הבורא, שהוא היחיד והוא הטוב השלם, רק כלפי זה.

ואם אני לא מגלה את זה, אם אני לא מתייחס לכל המציאות כמו ל"שכינה הקדושה", אז זה נקרא אצלי "חושך". להבחנה הזאת אנחנו צריכים להשתוקק להגיע. ואז אני מתחיל מתוך ההרגשה הזאת, לראות מה יש בי שמפריע לי לראות את ההשגחה בצורה שהיא, ש"אין עוד מלבדו", ו"טוב ומיטיב". ואז אני רואה אחד לאחד, שזה מפריע וזה מפריע וזה מפריע, סתירות שמתגלות אצלי, וחוסר צדק שאני מפיל עליו.

וכשאני משתדל להתגבר, למרות שאני רואה את הסתירות, ולהתייחס לזה כאילו שזה מושלם, זאת אומרת, לקבל את זה למעלה מדעתי, אז בצורה כזאת אני משתדל להתקדם וכך להתייחס. לקבל את ההשגחה כאילו שזה "טוב ומיטיב" ושלם. ואם אני לא מסוגל, כי הכל קורה בהדרגה, אז אני רואה שאני לא יכול לבד. וכתוצאה מזה, באה לי בקשה לבורא, הצעקה ש"רק הוא מסוגל לעשות".

אני צריך להגיע לכל הדברים האלה, לגלות את אפסיות הכוחות, ואז אני דורש. ומה אני דורש? מכך שאני בעצמי לא מסוגל להפוך את הסתירות, שהן שהוא לא צודק, שהוא רע ולא טוב, שהוא מר ולא מתוק וכולי, ואני לא יכול להתעלות מעל זה, מתוך זה אני מבקש עזרה. אחרת לא יהיה מ"ן. מ"ן זה נקרא "ויאנחו בני ישראל מהעבודה". שאני מגיע לזה ש"אני לא מסוגל אבל אני חייב". זאת אומרת שיש כאן נחיצות גדולה מאוד להצדיק, לעלות למעלה מהסתירות, וחוסר הכוח.

יוצא שיש שתי הבחנות הפוכות, ולכן זה נקרא "מ"ן", בינה ומלכות, שתי הבחנות שאתה חייב. ואז אתה מקבל, כי יש לך כלי לקבל את הכוח להתעלות מעל הסתירות. ואז אתה כבר לא מבקש שהסתירות האלה ייעלמו, אתה לא מתפלל שהבורא יתגלה. אתה מתפלל שתוכל מעל ההסתרה שלו, מעל ההפכיות הזאת, לעבוד כאילו שהוא מגולה. זה נקרא שאתה רוכש כלים דהשפעה.

ועם הכלים דהשפעה האלה, למרות שהכל נראה לך בחושים הרגילים כרע ואכזרי יותר בכל פעם, נורא יותר ויותר חסר צדק, אתה בכל פעם מתעלה מעל זה יותר ויותר באמונה למעלה מהדעת. על כל הפשעים שאתה מגלה, מכסה האהבה.

והפשעים לא נעלמים, רק השאלה היא מהו הפער בין הרע לטוב, כי מה שאנחנו מגלים עכשיו זה עדיין כלום. רק בהתאם לכמה שאדם מסוגל, נותנים לו לראות מצבים גרועים יותר ויותר, הבורא נראה לו יותר ויותר גרוע, ההשגחה היא יותר ויותר לא צודקת, שקרית ואכזרית. כי אם זה היה מתגלה כך שהכל טוב ומיטיב, זה היה מתגלה בכלים דקבלה. אבל אם בכל פעם יתגלה לך ההפך, ומעל זה אתה יכול להתייחס אליו, אז זה נקרא בכלים דהשפעה.

שאלה: מה זה אומר שמוציאים את הבן לשעה אחת לטייל?

שלפעמים אנחנו מקבלים הבחנות שהן כאילו נכונות, רוחניות. הבחנות שהן יותר קרובות לציור של ההשפעה ומהי. אבל זה לא מתגלה לו בכלים דקבלה, אלא מוציאים אותו לאור. מוציאים אותו מהמרתף, ומראים לו איך צריכים לפענח נכון את מצב הקיום שלו, ושוב הוא לא מסוגל לעשות את זה. אז אותה ההארה שהוא השיג, מאירה לו עכשיו יותר בחושך. זאת אומרת, כשהוא חוזר למרתף אחרי האור, הוא רואה שהמרתף יותר גרוע.

במה הוא יותר גרוע? הוא יותר גרוע, לא בגלל שרע לי בחיים, אלא שרע לי בגלל שאני לא מסוגל להתעלות ולהצדיק את ה"אבא". על זה כואב לי.

וכל הפער שאני רואה בין החיים שעושים שם, לבין זה שאני נמצא במרתף הוא שוב בשאלה, "למה המקום שלי, שקבלתי אותו מאבא, נראה לי כמרתף? כי אם קיבלתי אותו מאבא, זה חייב להיות מקום טוב יותר מכל מקום אחר ואני לא צריך לברוח לאף מקום, אלא אני צריך כאן לתקן את היחס שלי למקום שבו אני נמצא.

שאלה: מה הם הזדונות שעליהם הוא מדבר?

אלה הזדונות והשגגות על ההשגחה. הזדונות והשגגות הם רק כלפי השגחת הבורא. אנחנו לומדים את זה ב"הקדמה לתע"ס".

שאלה: במה הוא היה מקנא באחרים?

"האחרים" הכוונה היא, שלפעמים היה רואה את העולם בצורה אחרת, את ההשגחה בצורה אחרת. שהיה יכול להצדיק.

לפעמים אני רואה שהאחרים כן יכולים להצדיק את הבורא, ואני שמח עבורם. ואחר כך אני שוב חוזר לחשוב על עצמי בצורה אגואיסטית, ואני מצטער שאני לא יכול להצדיק את הבורא כמוהם.

שאלה: אם זה כך, בשביל מה המושג "חוק קבעתי ולא שניתי" של האבא כלפי הבן?

ודאי שאבא לא משנה את החוקים, כי אחרת הבן ייעלם כנברא. הוא חייב להיות הפוך מהבורא.

תלמיד: אני שואל על היחס של אבא לבן, הוא הכניס אותו למקלט והוציא אותו מהמקלט. החוק "קבעתי ולא שיניתי", הוא מאוד עוקצני וקשה, למה אי אפשר להתייחס יותר בעדינות, יחד עם חינוך, כמו בעולם הזה?

ראשית, אף פעם לא ראיתי שילד יכול להצדיק את אבא, כי הוא ילד, הוא קטן, השכל שלו קטן. הוא לא רואה את הנולד, את מה שקדימה, ולכן הוא לא יכול להצדיק את ההורים שלו. בא לו לעשות מה שהוא רוצה מהבוקר עד הלילה, וזה ללעוס מסטיקים, סוכריות, לצפות בטלוויזיה, לשחק, כל מיני דברים. זה מה שהוא רוצה.

אני לא רואה שילדים יכולים להצדיק את האבות. אלא מאין ברירה או מחוסר ביטחון, בגלל שהם תלויים בהם, אבל לא מתוך ההכרה, ההבנה שממש בכל לב ונפש הולכים אחרי אבא ואימא. אין דבר כזה.

ברוחניות יש לך בעיה, כי אתה לא מרגיש עד כמה שההשגחה היא רכה. ובעולם שלנו, כילד, אתה לא כל כך הפוך ממה שאתה צריך להיות. ילד טוב שעושה את שעורי הבית ומשתדל לא ללכלך, לא לשבור, ומנקה אחריו קצת, עליו ההורים לא יכולים להגיד שום דבר. מה עוד הייתם דורשים מילד? אין מה לדרוש. ויש הרבה ילדים כאלה.

ברוחניות אין מצב כזה, ברוחניות אתה תמיד נמצא כעבריין. כי ברוחניות אתה מלכתחילה נמצא בכלים שבורים. ולכן זה שמתייחסים אליך טוב, שעוזרים לך, מביאים לך את השיטה, ויש "גן ילדים" סביבך מטפלת וכל מיני צעצועים, זו עזרה גדולה. ובאמת על הכל יש רחמנות, וממש מסדרים לך הכל, רק שתגיע קצת לתיקון, קצת להבנה.

בעולם שלנו אנחנו משתמשים בחינוך קופים. "קופים" זו כפייה. בעולם הרוחני אנחנו לא יכולים להשתמש בזה. אני יכול לראות במשך שנים בני אדם שלא משתנים, ועושים את אותן הבעיות ואותם דברים, ונופלים לאותם הבורות, ואני לא יכול להגיד להם כלום, כי גם אני הייתי כך. וגם עכשיו זה כך, זה כל זמן כך, כי זו הדרך ואין מה לעשות.

כל עוד שאדם לא מוצא את מוסר ההשכל, את השיטה, את התורה שלו, הוא לא יתקדם, כי אין כאן כפיה, אלא רק ההכרה. ולכן אתה לא יכול להגיד שאנחנו נמצאים תחת אבא אכזרי, ואפילו עם כל הדוגמאות שעברנו בהיסטוריה. ואנחנו לא מסוגלים להצדיק את זה, זה נכון, אבל אחר כך נראה שזאת השגחה של אהבה.

זה קשה להגיד ובלתי אפשרי, אבל זה המצב שלנו בינתיים. ואנחנו רחוקים מלהצדיק, כי איך מביאים לעולם שלנו צורות זוועתיות, כמו שאנחנו רואים היום והיינו עדי ראייה להם לפני 70, 80 שנה, אנחנו לא נבין. אי אפשר להבין. אבל כשזה יתגלה אתה תראה שכל זה היה תיקון גדול. זה מפחיד להגיד את המילים האלה, כי מי יודע איך אנשים יכולים לפרש אותן.

* * * * *

הרחבה למשל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה